ג'נין, הגירסה שמותר לכם לראות

מזמורים תנ"כיים, צילומים מהפיגוע במלון פארק בערב פסח בשנה שעברה, עדות של אחת מהניצולות וגופות מבותרות מזירת הפיגוע פותחים את סרטו של פייר רחוב, במאי ומפיק הסרט "הדרך לג'נין", שישודר ביום שני הקרוב במסגרת "מבט שני" שחוזרת לערוץ 1. מכאן ממשיכה מצלמתו של רחוב, צרפתי ממוצא יהודי בעל אזרחות ישראלית, המשתמש בשם בדוי, לשיירת טנקים בכניסה לג'נין. על אחד מהם מונף דגל ישראל. על המסך מופיע הכיתוב: "29.3.2002 – ישראל מתחילה במבצע חומת מגן".

לפשט את המציאות

לחיזוק התמונות מגיעה עדותו של רופא חטיבה 5 של כוחות צה"ל שלחמו בג'נין, ד"ר דוד צנגן, שאומר: "המבצע לא תוכנן מראש. למחרת הטבח… קיבלתי טלפון שקרא לי להתגייס". מכאן ועד סופו של הסרט נחשף הצופה להתכתבות הדוקה עם סרטו של הבמאי והשחקן, מוחמד בכרי, "ג'נין, גנ'ין". רחוב מציג תמונת מראה הפוכה, פרו-ישראלית, לסרטו הפרו-פלסטיני של בכרי שנאסר להקרנות בארץ על-ידי הצנזורה הישראלית. הוא משבץ בסרט ראיונות עם משפחות שכולות, עם לוחמי צה"ל שנכחו בקרבות בג'נין, הרבה מאוד קטעי ארכיון המעידים לכאורה על טיפוח והשרשת השנאה בצד הפלסטיני מגיל ינקות, ומוביל את הצופה עד לקתרזיס המושלם, בו מדברים המרואיינים הישראלים, שצולמו לאורך הסרט, על כמיהה לשלום. כוכב הסרט, ד"ר צנגן, באזרחות ראש יחידת אנדוקרינולוגיה בבית החולים הדסה בירושלים, נראה באפילוג מטפל בחולה ערבייה. הטובים נגד הרעים – מסר פשוט וברור כפי שהמדיום הטלוויזיוני דורש.
בעיתונות הישראלית כבר נטען השבוע כי מדובר בסרט חד-צדדי במובהק. שלושה דברים מנסה הסרט לעשות: להפריך את הטענה שהועלתה בתקשורת העולמית כי במחנה הפליטים בג'נין בוצע טבח על-ידי כוחות צה"ל; למוטט את טיעוני המרואיינים בסרטו של בכרי על התנהגות בלתי אנושית של חיילי צה"ל; ולתקן את הנזק שגרם הכישלון ההסברתי של ישראל במהלך ולאחר מבצע חומת מגן. האם רכישת הסרט והבאתו לשידור על-ידי הערוץ הציבורי הוא הישג עיתונאי או שמא הופכת רשות השידור לשלוחה במטה ההסברה של משרד החוץ?

המושכים בחוטים

איתי לנדסברג, ראש המחלקה התיעודית ברשות השידור ועורך התכנית "מבט שני" - אותה תגיש החל מיום ב' הקרוב אורית לביא-נשיאל - אומר: "זה לא סרט תעמולה. מדובר בסרט שבודק את ההאשמות הפלסטיניות שעלו במהלך מבצע חומת מגן ואחריו, ומביא ממצאים של הבמאי כעיתונאי. זה סרט פרו-ישראלי במובן הסנטימנטלי של המילה. נכון, הוא אינו מראיין משפחות פלסטיניות, הוא לא מביא את סבלן של המשפחות האזרחיות בזמן הלחימה, את זה אפשר לטעון כלפיו, אבל הוא אינו סרט תעמולה. אני לא רואה בו שקרים".
לנדסברג, לשעבר עורך ומפיק התכנית "פוליטיקה" בהנחייתו של דן מרגלית, הוא סגן אלוף, סמח"ט במילואים, המשרת בצה"ל למעלה מ-20 שנה. בין השאר כיהן לנדסברג כאחד מראשי פורום המח"טים והטייסים במילואים, שפועל בהתנדבות לטובת צה"ל. במסגרת הפורום היה לנדסברג חתום על הודעת גינוי ל"מכתב הקצינים" ובמדור הדעות של ynet כתב בתאריך 11.4.2002, תחת הכותרת "מלחמה והסברע": "חיילי צה"ל מרגישים שהם מבצעים משימת הגנה מהמעלה הראשונה, אבל בחוץ טוענים כלפיהם שהם פושעי מלחמה. מלחמה והסברה רעה. זה הסיפור". בלב המאמר משיא לנדסברג עצות לדובר צה"ל: "בשלושה ימים ברמאללה נסרקו כ-180 בתים ובכ-120 מהם נמצאו אמצעי חבלה. אילו היה מכין תוכנית הסברה, אילו היה מכין מערך הסברה, תיעוד וצילום, היה דו"צ מצליח למלא עשרות שעות שידור רק בהצגת תשתית הטרור שצה"ל חושף ומשמיד". האם בשידור "הדרך לג'נין" מנסה לנדסברג להראות לדוברת צה"ל איך עושים זאת נכון?
לנדסברג טוען כי סרטו של רחוב הוא בעל ערך עיתונאי, ומביא את עמדתו של הבמאי על "השקרים שהופצו על חיילי צה"ל". הוא אומר שלעומת סרטו של רחוב, "הבעיה בסרט של בכרי היא עם העובדות השקריות שהוא מציג". את הסרט מתכננים ב"מבט שני" לעטוף בדיון אולפני שיביא את תגובות הדרג המדיני והצבא, בניסיון לעסוק בין היתר בכישלון ההסברה. מוחמד בכרי לא הוזמן לדיון. לנדסברג: "מוחמד בכרי לא נלחם בג'נין, את הדיון בין מוחמד בכרי לאלה שסותרים אותו אני אעשה כשאוכל לקחת קטעים מהסרט. זה דיון שהתקיים במכללות ובסינמטקים, שם היו עימותים בינו לבין צנגן. למה אני צריך להזמין אותו? בכל כלי התקשורת בעולם פרסמו שהיה טבח, את מצפה שאני אביא תגובות של כולם? הטענות צריכות להיבדק, לא כלי התקשורת שהביא אותן".

"התקשורת העולמית משקרת"

"הוא מפחד שיפגעו בו", מסביר מיכאל גרינשפן, מנהל חברת New Vision Productions שהפיקה את סרטו של רחוב, את החלטת הבמאי שלא לחשוף את שמו האמיתי. "הוא קיבל איומים על חייו, כמו הרבה יהודים בחו"ל". גרינשפן, עולה חדש מצרפת המתגורר בישראל מזה שלוש שנים, הקים באפריל 2000 את חברת ההפקה, שכוללת גם אתר אינטרנט בעל אוריינטציה יהודית המתמחה בהעברת שידורי טלוויזיה ברשת. באתר האינטרנט הנפרד של חברת ההפקה (NVP) מצורפים קטעי עיתונים על היוזמה העסקית הזו, ביניהם ידיעה שפרסם אבי וייס בתאריך 27.8.2001, שכותרתה: "אור לגויים: הסברה ישראלית באינטרנט" וידיעה שפורסמה בג'רוזלם פוסט בתאריך 25.9.2001 שכותרתה: "Isratv מציעה דימוי אחר לישראל". כשנשאל על האוריינטציה של חברת ההפקה הוא אומר: "שקרים ודמוניזציה של ישראל לא ייראו אצלנו, אבל מזה להסיק שאני פרו-ציוני זה לא נכון. לא מזמן ראיינתי את אורי אבנרי, אז מה? פרופגנדה ישראלית לא תהיה אצלנו".
לדברי גרינשפן, "הדרך לג'נין" הוא תשובה לתקשורת העולמית הלא מאוזנת המקבעת את מה שהוא מגדיר כשקרים. "יש שקרים שכולם יודעים שהם שקרים, כמו למשל כששר התקשורת העיראקי אומר שהמצב בשליטה, שאין טנקים אמריקנים בבגדד, כולם מבינים שמדובר בשקר. אבל כשהפלסטינים משקרים, התקשורת העולמית פשוט בוחרת להתעלם". הוא מביא כדוגמה את עדותו של ד"ר אבו גאלי, מנהל ביה"ח בג'נין, שסיפר בסרטו של בכרי שכוחות צה"ל הפגיזו את בית החולים במחנה. "בסרט שלנו ד"ר גאלי מספר שביה"ח הופגז על-ידי 12 פגזים ולעיתונאי שראיין אותו הוא מראה חור קטן של מילימטר בקיר. 12 פגזים וחור קטן בקיר". לדבריו, הסרט הופק במימון פרטי. את עלות ההפקה, שנמשכה 3 חודשים, הוא מסרב למסור, כמו גם את סכום הכסף ששילם ערוץ 1 לחברת ההפקה. רחוב צילם בעיקר בג'נין ואילו גרינשפן אסף את עדויות המשפחות השכולות וחיילי צה"ל בשטח ישראל. על קטעי הארכיון עבדו במשותף.

"סרט תעמולה פחדני"

אז מיהו פייר רחוב? "אני לא כל-כך יודע וזה לא מעניין אותי. אני מכיר אותו מכאן, ובצרפת הוא ידוע בזכות סרטיו 'הסוס הטרויאני' ו'ישראל והמלחמה בדימויים'", אומר גרינשפן. חיפוש באתרי אינטרנט מעלה את הפרטים הבאים. שנת לידה: 1952. מקום לידה: אלג'יר. סיים בית ספר למשפטים באוניברסיטת פאריז. בין השנים 1976-1980 עבד ככתב קולנוע במגזינים בצרפת ששמם לא פורסם. סרטיו נפסלו לשידור על-ידי תחנות הטלוויזיה בצרפת (כצנזורה פנימית – מ.י) אבל נמכרו בחנויות. "הסוס הטרויאני" מציג רצף ראיונות עם אנשי ההנהגה הפלסטינית, המובילים למסקנה כי הפלסטינים שיתפו פעולה עם הסכם אוסלו לשם השגת המטרה האמיתית - הרס מדינת ישראל. "ישראל והמלחמה בדימויים" הביא דוגמאות לסיקור הנעשה בשטחים בטלוויזיה הצרפתית והוכיח לכאורה שמדובר בדיווח מוטה. בספטמבר 2002 סיים רחוב סרט נוסף בשם "The Holy Land: Christians In Peril" (ארץ הקודש: נוצרים בסכנה). הסרט מתחיל בהתבצרות פלסטינים חמושים בכנסיית המולד בבית לחם. באירועים שנמשכו חמישה שבועות השתמשו הפלסטינים בכמרים הנוצרים כבני ערובה בשעה שצה"ל כיתר את הכנסייה על מנת שלא לאפשר למבוקשים להימלט. הסרט מנסה לאושש את מה שרחוב מגדיר כרדיפת הנוצרים בשטחים בידי קיצונים מוסלמים.
במאמרים שפורסמו עם צאת הסרט, בין היתר באתר הסוכנות היהודית בחודש יולי 2002, מוגדר רחוב כנשיא "הוועידה העולמית לצדק ושלום", ארגון המבוסס בלוקסמבורג ומייצג קורבנות טרור. ארגון זה הגיש בבית המשפט בבריסל תלונה נגד ערפאת ואש"ף על פשעים נגד האנושות וניסיון לרצח עם. נכתב שהוא הפיק סרט אמריקני בשם "Savage Down" בשנת 1983, אך חיפוש במאגר הנתונים הקולנועי האינטרנטי IMDB לא העלה פרטים לגבי האיש, והסרט אינו מופיע כלל. נאמר כי רחוב כתב סיפור אהבה עליו מבוסס הסרט "Pour Sacha" בכיכובה של סופי מארסו ובבימויו של הבמאי הצרפתי אלכסנדר ארקדי.
בכתבה שפורסמה בג'רוזלם ריפורט נכתב כי איש העסקים רחוב רכש את הזכויות בצרפת על סרטה התיעודי מעורר המחלוקת של הבמאית הגרמניה אסתר שפירא "מי רצח את מוחמד א-דורה?" תמורת 80 אלף יורו, אך לא הצליח לשכנע את רשתות הטלוויזיה הצרפתיות לשדרו. גם בישראל הסרט לא נרכש על ידי רשתות הטלוויזיה, אך שודר בגרמניה. הסרט טוען שצלפים פלסטינים, שהשקיפו על צומת נצרים שברצועת עזה, ולא חיילים ישראלים, גרמו למותו של הילד בן ה-12 ולפציעת אביו, דלאל, ב-30 בספטמבר 2000.
ד"ר צנגן אומר כי רחוב הותיר עליו רושם של "איכפתניק". לדבריו, הקשר בינו לבין הבמאי נוצר באמצעות מחלקת ההסברה של משרד החוץ דרך שגרירות ישראל בצרפת. "אמרו לי שהוא עשה סרטים טובים בעבר, בצורה מאוד סבירה ושהם לא רואים מניעה, ההיפך, אולי זה יכול לעזור". צנגן מוסיף: "פייר נגוע באופן חיובי באידיאליזם. גם לבכרי, אני בטוח, יש אידיאלים והוא מרגיש מעורב ואכפת לו, רק שאצלו זה הביא אותו לצעדים קיצונים, לשקרים והסתה". צנגן מדגיש: "זה יהיה לא נכון לרמז שהסרט של פייר יזום. הוא לא קיבל אגורה אחת מהמדינה, זו יוזמה שלו והשקעה שלו. זו שאלה ששאלתי מספר פעמים. משרד החוץ לא הפעיל אותו, כמו שאני לא יצאתי מעולם למסע הסברה מטעם משרד החוץ. הסרט של בכרי, לעומת זאת מודה מפורשות בסופו ליאסר עבד ראבו (שר ההסברה הפלסטיני – מ.י), מה שאינו לגיטימי כשאתה מנסה לשדר סרט עם אמירה אישית. הוא לוקח את הצד של הרשות".
עו"ד אביגדור פלדמן, המייצג את בכרי בעתירתו לבג"צ נגד החלטת הצנזורה, מגיב: "הסרט של רחוב הוא סרט תעמולה-יהודי-ציוני שאינו שונה ממה שאנחנו חשופים לו בערוצי החדשות בארץ, שמציגים את הצד הישראלי המצומצם ומנסים להציג שיכנוע עמוק בצדקת ישראל בעוד שהסבל של האחר והפגיעה באזרחים מחוקים כליל... הפחדנות של מי שעשה את הסרט ומתחבא מאחורי שם בדוי מייצגת דעה דומיננטית בישראל בכלל ובערוץ 1 בפרט. למרות שבכרי, שחי פה, הוא פגיע בהרבה מאותו במאי צרפתי, הוא עומד מאחורי הסרט שלו ומגן עליו בשמו המלא. הסתתרות מאחורי שם בדוי מתאימה לא לאמן, אלא לתועמלן. אין לי בעיה עם סרטי תעמולה פחדניים מסוג זה, אני בעד חופש ביטוי, אבל שידורו של סרט תעמולה שכזה לצד פסילת סרטו של בכרי היא מעשה טוטליטרי, אנטי דמוקרטי, שערוץ 1 נותן לו יד".