מה נשתנה?

אביב הגיע, פסח בא, אבל למרות השביתה שנדחתה וסדאם שהלך לאיבוד, לא ממש שמחה רבה.

חווית היסוד המעצבת את עם ישראל היא יציאת מצרים. החובה "להגיד" ביציאת מצרים היא עיקרו של ליל הסדר, שהרי "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". גם שמה של ה"הגדה של פסח" לקוח ממצוות "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח), מכאן לומדים את חובת האב ללמד לילדיו את פיסת ההיסטוריה המשמעותית הזו. בנוסף, מצווים אנו כעם לזכור את חווית היסוד הזו בכל ימות השנה: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (שמות יג, ג); וגם: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז ג). לזיכרון הזה יש משמעות מעשית לשומרי המצוות. חלק גדול ממצוות היומיום, השבתות והמועדים נובע מחשיבותה של יציאת מצרים כתהליך מעצב.

המסר הוא שראוי לה לחווית יציאת מצרים להיות מועברת מדור לדור בכל האמצעים האפשריים, סיפור (הגדה), חווית חושים (אכילת מצה, מרור, משחקים ושירה) והקפדה על זכירה מתמדת. הדבר העיקרי אותו ראוי לזכור הוא את אותו תהליך ההופך אדם פרטי, קהילה ועם מעבד לבן חורין. החירות היא משאת הלב והנפש.

ראשיתה של ההגדה עוסקת בתיאור חווית העבדות "הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שחזור חווית העבדות נועדה למנוע מאתנו שכחה אפשרית של משמעות היותנו עבדים. גם כשנדמה לנו שאיננו עבדים עוד, איננו מחוסנים מפני סכנת השיעבוד. ובנוסף על הזהירות הראויה מפני חזרה למצב של עבדות ושיעבוד, התורה חוזרת שוב ושוב על סכנת ההפיכה למשעבדים. חובה עלינו לזכור כי גרים היינו בארץ מצרים, ודווקא משום כך מצווים אנו להגן על הגר והעבד במצב של דיכוי, ומחויבים אנו להתנגד ולהילחם בכל מה שהוא לא אנושי, בכל מקום וזמן שבו הוא מתרחש. בעיני היהדות כפי שבאה לידי ביטוי בתורה, דיכוי של אדם הוא חטא נורא (וגם למצב של מלחמה יש כללים ברורים של אסור, מותר, ראוי וצריך). בידיו של העם היהודי, שסבל בעצמו מכל אלה, לעקור את הרעות האלה מן השורש.

ככל שקרבים ימי החג נעשה ברור יותר ויותר שיש לנו עוד דרך לעשות כדי להגיע למעלת בני חורין. אז אולי נשב, כולנו מסובין, סביב שולחן החג ונשיר "מה נשתנה", "עבדים היינו" וננחם את עצמנו באירוניית ה"הא לחמא עניא", אבל בלבנו נדע את האמת. אמנם יצאנו לא פעם מעבדות לחרות באופן פיזי, אבל העבדות, בהרבה מובנים, לא עזבה אותנו.

ילדים מתאבדים בגלל מצוקה כלכלית, עובדים זרים נטולי זכויות, כיבוש כוחני של עם שכן ותרבות "המורדים" מלמדים עלינו שאמנם יצאנו ממצרים ומצרות אחרות, אך לא בטוח ש"מצרים" יצאה מאתנו, ויותר גרוע, שאולי הפכנו בעצמנו לקצת "מצרים".

יהי רצון שיקוים בנו "לשנה הבאה בני חורין". חג חירות שמח.