הוא נכנס לתוך העולם המיני והקודים המכוננים אותו, מנסה למצוא דפוסים, צביעויות ותובנות, והכל באמצעות פורנוגרפיה סטרייטית, כמעט אסתטית, יומיומית. באים, גומרים, ומדברים על מגמות עולמיות בשוק הפיננסי"
על שמו של ז'ורז' פרק האניגמטי והתפל, מהצרפתים היקרים של הוצאת "בבל", קראו פלנטה קטנה. על שמו של מישל וולבק, שבימים אלה - אחרי "חלקיקים אלמנטריים" ו"הרחבת תחום המאבק" המדוברים - יוצא ספרו האחרון "פלטפורמה", יצטרכו לקרוא חור שחור.
וולבק, אחד הילדים הרעים ואהובים של הספרות הצרפתית, החל את חייו המקצועיים כטכנאי מחשבים זוטר, שעשה בדיקות גם למחשבים של חברי הפרלמנט הצרפתי.
לאחר מכן החל לכתוב שירים, עבר לרומנים ובדרך גם סבל מכמה התקפים פסיכוטיים. בכל זאת, כנראה שזה היה משתלם. הפופולריות שלו נסקה לגבהים בלתי צפויים, ורבים בצרפת ואף מחוצה לו חושבים שהוא הדבר הכי קרוב לאלבר קאמי שההווה האנטי ספרותי שלנו יכול לייצר. ב"גרדיאן" הבריטי בחרו להגדיר אותו כ"סופר שזורק אבנים על חלונה השקט של הקהילה האירופית". לאחרונה הוא נתבע על-ידי שלושה ארגונים מוסלמים שונים הפועלים בצרפת, לאחר שאמר, במהלך ראיון עיתונאי שהתפרסם במגזין הספרותי "Lire" בשנת 2001, כי דת האסלם היא "הדת הטיפשית ביותר", וכי הקוראן היא יצירה ספרותית "מטופשת". הוא יצא זכאי.
למרות השערוריות, וולבק לכאורה התברגן. אחרי מסעות הטירוף ההזויים בספריו הקודמים, מובא כאן סיפור ממקום אחר, ממצב תודעתי נוח, אמנם ניהליסטי עד חלחלה, אך מודע לעצמו ומקובע. על פניו, "פלטפורמה" הוא סיפור אהבה נטול אהבה; מישל, רווק משועמם בן 40, יוצא לטיול מאורגן בתאילנד ופוגש שם את ואלרי, סוכנת נסיעות. הם כאילו מתאהבים, כאילו עוברים לגור יחד, כאילו מעבירים חיים מלאי סיפוק ויצרים, ויחסיהם כאילו נגמרים בצורה טראגית.
וולבק לא יוצא נגד השיטות החברתיות, זה כבר לא מעניין אותו. מעניין אותו רק איסלאם (כמה מהדעות שלו על המוסלמים בהחלט יכלו לככב בקמפיינים של אביגדור ליברמן) ומין. הרבה מין. כהנאה, כתחביב, כתרבות. הוא נכנס לתוך העולם המיני והקודים המכוננים אותו, מנסה למצוא דפוסים, צביעויות ותובנות, והכל באמצעות פורנוגרפיה סטרייטית, כמעט אסתטית, יומיומית. באים, גומרים, ומדברים על מגמות עולמיות בשוק הפיננסי.
למזוכיסטים בלבד
בסך הכל, פלטפורמה נופל מעט באיכותו, בחיותו ובעומקו מתרגומיו הקודמים של וולבק, אך עדיין מדובר בספר חשוב, עצוב, ראי מכוער אל תוך הניוון הערכי של המערב, גרסה מעט פחות פרועה מ-"69.99" של פטריק בגבדה (שיצא גם הוא ב"בבל"). כמו בספריו האחרים, הסיפור הוא רק כלי שמונח על השולחן האנתרופולוגי-פילוסופי. הסיפור הוא רק פלטפורמה. מישל חובר לואלרי ולמנהל שלה כדי להרים את הוילון הבורדלי מעל לצביעות של עולם סוכנות הנסיעות בפרט ושל חברת השפע המערבית בכלל, וטוען כי הכל הוא רק כסות לתעשיה צינית עם היצע אדיר של תיירות מין. הוא אמנם לא חוסך שבטו מהשדים המוסלמיים המבעבעים מתחת למציאות הסטרילית ומאיימים להטביע אותה בנהרות של אש, אך גם האנטיתזה הרדודה, הבשרית והריקה אינה אופטימלית, וצרפת היא עוד מקום אפוקליפטי, אלים, בלייד ראנרי, עני ושורץ רוצחים ואנשים המאיימים על הנוחות האפטית של המעמד הבינוני, אליו הוא משתייך. "מי היה זה שאישר את הרעיון שצרפת היא ארץ ההוללות המינית והמתירנות?" הוא כותב, "צרפת היא ארץ לגמרי קודרת, קודרת ואדמניסטרטיבית" (עמוד 56).
קוראים לא מעטים מחפשים, ובמידה רבה של צדק, את התום, הרגש, הילדות, אותם מחוזות רכים הממתיקים את המרירות המתכתית של המציאות. לאלה אין כל סיבה לפשפש בספרו של וולבק, שנועד למאזוכיסטים, ניהליסטים, ציניים, שקיבלו את חוקיו הכאוטיים, הכעורים והמפלצתיים של העולם, ורוצים עתה ליהנות מכתיבה שנונה, מצחיקה (במיוחד הירידות המופרכות על סופרי בסט סלרים דוגמת פרדריק פורסיית וג'ון גרישם) וחסרת גבולות. כאדם שנכלא בין שני עולמות סותרים אלה, אני בהחלט מסכים שוולבק הוא מהחשובים של יוצרי המזוכיזם הצרפתי החדש, אבל כמו כל בורגני טוב, אני רוצה את זה במידה. אם יופיעו יותר ויותר מישל וולבקים, אפשר יהיה לסגור את החנות, כי ככה אי אפשר לחיות.
"פלטפורמה" מאת מישל וולבק, הוצאת "בבל", תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, 288 עמ'
