אחי, למה אתה מלכלך?

אחי,

אני מרשה לעצמי לפנות אליך בנימה משפחתית כזאת, כי בחודשים האחרונים אני כל הזמן הולכת אחריך, לפעמים עם כפפות חד פעמיות ושקית ניילון ענקית, וככה יוצא שאנחנו כבר מכירים היטב, בעצם.

המון דברים למדתי עליך. אני יודעת איזה נעליים הילד שלך אהב פעם. מה היה השמפו שאשתך לקחה איתה לטיול האחרון שלכם. כמה שקיות במבה צרכה הקטנה. אני יודעת מה אתה אוכל, במה אתה מסתרק, איפה קנית פיצוחים, כמה עלה לך המנגל החד-פעמי שהשארת ממש פה, לא רחוק מהבית שלי.

אחי – אני יודעת איך נראים הקונדומים המשומשים שלך.

רק אתמול רדפתי אחריך במכונית שלא השיגה אותך, כי רציתי לדבר איתך על הקרטון-ביצים שהשלכת מחלון הרכב, על ענן של פגרי-גרעינים-שחורים שניטח על השמשה הקדמית שלנו ועל השקית שעופפה באויר עד שנתקלה בוישרים שלנו.

אחי – רק דבר אחד אני לא מבינה: למה אתה עושה לי את זה?

עונת הטיולים בפתח. אצלנו בגליל כבר התחילה עונת גיחות המנגל. לא רחוק מן הבית שלי יש נחל קטן, שאתה והמשפחה שלך נהנים לשבת לידו ולנפנף. ולמה לא, בעצם? הימים יפים ועצלים, פכפוך המים משרה שלווה, יש כאן שקט מדהים ונופים ירוקים-ירוקים, ואני בטוחה שיפה לך בעיניים כשאתה מרים אותן אל ההרים הפורחים שמסביב.

אבל מה אתה רואה כשאתה משפיל את עיניך לרגע? האם אתה רואה, כמוני, את האסון שאתה ממיט על האדמה הטובה הזאת – או שפשוט לא בראש שלך?

האם אתה רואה עשרות אלפי שקיות ניילון, אלפי קופסאות שימורים, מאות כפכפי פלסטיק – תמיד ביחידים – וערב רב של בקבוקי מים מינרליים, עיתונים ישנים, כדורי משחק קטנים, קשתות צבעוניות עם פרחי פלסטיק לתסרוקות ילדותיות, פגרים של קונדישנרים, פגרים של קרם שיזוף, משחות נגד יתושים, מגיני שמש, בטריות, צנצנות תבלינים, מלפפונים חמוצים שחרבו בשמש ועכשיו הם נראים כמאובני לטאות עתיקים, פריזבים דהים, עצמות משחק לכלבים שבאו איתך לטיול, סדינים ישנים שפרשת כדי להתחרדן עליהם בנעימות והחלטת לא לקחת הביתה, ואלוהים יודע מה עוד.

אין, אין גבול לכושר הזיבול שלך, אחי.

אני בטוחה שאצלך בבית נקי. שאפשר לאכול מן הרצפה. שכאשר באים אורחים אתה מקבל אותם בסבר פנים יפות ורוצה להראות להם את המיטב של ביתך, של מבצרך המצוחצח. ולכן אני לא מצליחה להבין, באמת מנסה ולא מצליחה, למה אתה לא יודע שכל הארץ הקטנטנה הזאת היא הבית שלך.

לא טוב לך כאן? לא נעים לך? לא יפים בעיניך הנופים הרוגעים אחרי שבוע של התכסחות עם העולם?

לא ייתכן, כי למרות הכל אתה ממשיך לטייל. העיניים והלב רוצים ירוק, ציפורים, שקט, כלניות, חרציות. נכון שכליל החורש מדהים עכשיו? אז למה, אחי, השארת למרגלותיו את כל הג'יפה הזאת? למה טינפת לי ככה את הנחל הקטן והצנוע שרק כעת זורם בנחישות מעוררת כבוד, ועוד מעט יהיה חרב, עד החורף הבא? למה?

וזה לא רק הנחל שליד הבית. מצאתי אותך ואת פגרי החופשה שלך בכנרת ובגולן, בעמק יזרעאל ובבקעת בית נטופה, על ראש הר מירון ובסחנה.

באשר הלכת, אחי, טינפת. באשר היית, לכלכת. באשר תצא, תשאיר אחריך. זבל.

באמת שאין לי כוח לאסוף הכל, וגם לא לאנשים שמדי פעם מנקים כאן, אם מכוח המועצות המקומיות ואם מתוך תודעה אזרחית פשוטה, שהבית שלנו לא נגמר למטה ליד תיבת המכתבים. הבית שלנו הוא פיסת הארץ הקשה עליה אנחנו חיים די בקושי, אבל היא היחידה שיש לנו. ואם לא נפסיק לטנף אותה, לא נהיה ראויים לה לעולם.

איך היית מרגיש, אחי, אם הייתי מתייצבת על השביל שמוליך לבית שלך עם שקית ניילון מלאה זבלה – ושופכת אותה שם והולכת לי הלאה? נכון שהיית רב איתי? נכון שהיית צועק עלי בעודך מחייג ליחידה למניעת מפגעים, או משהו? נכון שהיית מונע ממני בכוח לעשות בחצרך את מה שאתה עושה יום יום, ובמיוחד בסופי שבוע, בחצר שלי?

כולנו חיים בחצר אחת, קטנה להדהים ויפה עד כאב. במו ידיך, אחי שלי, אתה הורס את היופי, ומשאיר אחריך רק כאב. למה אתה עושה לי את זה? וחשוב יותר – למה, בשם כל מה שאתה מאמין בו – אתה עושה את זה לעצמך?