להפסיד כסף בלי להתאמץ

התמקדות התקשורת בתוכנית הכלכלית, ולאחר מכן גם בעיצומים ובאיום השביתה שבאו בעקבותיה, גרמה לפרסום הדו"ח השנתי של בנק ישראל לעבור השנה בקול דממה דקה. זאת למרות העובדה שהדו"ח שפורסם בתחילת החודש יכול דווקא לספק תשובה עקיפה לשתי הסוגיות הכלכליות המרכזיות שעל הפרק: הקיצוץ בתקציב והערבויות האמריקניות.
"הקופה ריקה", הכריז כזכור לפני כחודש שר האוצר, בנימין נתניהו. וכאשר הקופה ריקה, חייבים לקצץ בהוצאות, ובכלל זה גם בסעיפים לא ממש גדולים, כמו למשל ההצעה לאשפז חולים בבתיהם, במקום בבתי חולים, כדי לחסוך 50 מיליון שקל בשנה.
הסוגיה השנייה היא, כאמור, הערבויות של ממשלת ארה"ב להנפקת אגרות חוב של ממשלת ישראל, בהיקף של 9 מיליארד דולר. בשבועות האחרונים, לאחר שהתברר כי אישור התוכנית הכלכלית נתקל בקשיים, כורכים ראשי האוצר את שני הנושאים זה בזה, ומסבירים לנו כי הממשל האמריקני מתנה את מתן הערבויות באישור התוכנית בכנסת.

איך מצליחה הממשלה לעבוד על כולם?

דו"ח בנק ישראל כולל השנה 6 חוברות נפרדות, שכל אחת מהן נכתבה על ידי מחלקה אחרת בבנק. כדי להגיע אל הקטע המדובר, יש צורך לדלג על החוברות המעניינות יותר, של מחלקת המחקר, המחלקה המוניטרית ומחלקת מטבע חוץ, ולהגיע היישר אל החוברת המשמימה של חשב הבנק. שם, בין מאזן בנק ישראל לבין הביאורים על דו"ח הרווח והפסד של הבנק, מסביר חשב בנק ישראל כיצד מצליחה הממשלה לעבוד על כולם, ובעיקר על עצמה, בכל מה שנוגע לחשבונותיה במטבע חוץ.
הממשלה מנהלת בבנק ישראל 6 פיקדונות נפרדים, מהם 2 מרכזיים, הנוגעים לענייננו: פיקדון למימון התקציב בשקלים, הנמצא ביתרת חובה גדולה משנת 1994 ועד היום, ופיקדון במטבע חוץ ששמו הרשמי "פיקדון בגין גיוס הון בערבות ממשלת ארצות הברית".
בפיקדון במטבע חוץ מופקדים הכספים שגייסה ישראל במסגרת הערבויות הקודמות של ממשלת ארצות הברית. מדובר בכ- 9.3 מיליארד דולר שגוייסו על ידי ישראל בין השנים 1993 ו- 1998, תחת מטריית הערבויות האמריקניות, במטרה לקלוט את גלי העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר.
על הדרך שבה מנהלת הממשלה את חשבונותיה בבנק ישראל, כותב חשב הבנק את הקטע הבא: "ניהול זה של חשבונות הממשלה – יתרת חובה גדולה בחלק מהפיקדונות, וכנגדה יתרת זכות גדולה בפיקדונות האחרים – אינו שגרתי: הממשלה הייתה יכולה להקטין את הוצאותיה אילו המירה את פיקדונותיה במטבע חוץ לפיקדונות בשקלים". כאן בא הסבר מפורט על השיטה היצירתית שמצא האוצר להקטין את הרישום של הוצאות הממשלה בחו"ל, שלא זה המקום לפרטו.
אבל מה שחייבים בכל זאת לציין, הם הנתונים הבאים: בין השנים 1993 ו- 1998 גייסה, כאמור, ממשלת ישראל כ- 9.3 מיליארד דולר בחסות מטריית הערבויות הקודמת. מאז השתמשה הממשלה רק בכ- 60% מהכספים שגויסו. יתרת כספי הערבויות הקודמות, כ- 3.8 מיליארד דולר (כ- 18 מיליארד שקל) מופקדים עד היום בפיקדון הממשלה בבנק ישראל. בנק ישראל, מצידו, מצרף את כספי הערבויות אל יתר יתרות מטבע החוץ, שהוא מנהל עבור המדינה.
להחזקת כספי הערבויות ללא שימוש יש עלות כספית גדולה. עבור גיוסם משלמת ממשלת ישראל מדי שנה ריבית שנעה בין 5.7% ל- 7.6%. רווחי בנק ישראל על יתרות המט"ח הם, מן הסתם, נמוכים יותר, שכן ריבית זכות על פיקדונות תמיד תהיה נמוכה מריבית חובה על הלוואות. בשנה שעברה, למשל, הסתכמה התשואה הממוצעת של יתרות המט"ח שבידי הבנק ב- 5.2%.
הפער בין הריבית שמשלמת הממשלה על כספי הערבויות לבין הרווחים שמקבל בנק ישראל על אותם כספים עצמם מסתכם לכן מדי שנה בלפחות 200 מיליון שקל. היענות חלקית להצעה של חשב בנק ישראל הייתה יכולה לצמצם עלות לא הכרחית זו. בדרך זו יכולה הייתה הממשלה גם השנה להקטין את הוצאותיה, במקום לחזור פעם נוספת אל הפיתרון הקל של קיצוץ בסעיפי הבריאות והרווחה.
וכאן אנחנו מגיעים אל הסוגיה השנייה, זו של הקשר הקיים, לדברי ראשי האוצר, בין אישור בקשת הערבויות החדשות לבין אישור התוכנית הכלכלית בכנסת. כי אם 18 מיליארד שקל מכספי הערבויות הקודמות מונחים ללא שימוש למעלה מ- 5 שנים בפיקדונות הממשלה בבנק ישראל, ועולים לנו מאות מיליוני שקלים בשנה – מי צריך ערבויות נוספות?