העסקנים הדתיים נלחמים בימים אלה כאריות למען אברכי הישיבות. את הארץ כולה הם מוכנים לזעזע עד היסוד, ובלבד שהללו לא יגויסו. אם הייתי טוענת שכל תלמידי הישיבות והכוללים מחממים את הכסאות שעליהם הם יושבים רק כדי להתחמק מהצבא ולקבל את הקצבה החודשית, היו שופכים עלי חומצה. ובאמת, איני מתכוונת לומר זאת מהסיבה הפשוטה שזה לא נכון. יש לא מעט בחורי ישיבה שאכן ראויים לפטור משירות צבאי ולתמיכה מהקהילה, משום שהם מתמסרים בכנות רבה ללימודיהם וחוכמתם עשויה לתרום לציבור.
אבל מדוע הפוליטיקה הדתית לא מייחסת טוהר כוונות שכזה גם לנשים המבקשות להתמסר למעשה הדתי? אם למשל היו האדונים פורוש וגפני נוכחים במעמד חציית ים סוף הם היו ממהרים לשגר לכלא את מרים אחות משה. מדוע? כי כשחולל הקדוש-ברוך-הוא נס וקרע את ים סוף, לקחה מרים תוף וסחפה את בנות ישראל בשירה ובריקודים להלל את השם. היום, על מעשה שכזה, היו הרבנים והעסקנים משגרים אותה מן הסתם לשבע שנות מאסר באשמת "חילול מקום קדוש" ומשום ש"קול באשה ערווה"; שלא לדבר על הריקודים, שהיו מזעיקים את אנשי משמרות הצניעות, חמושים באלות.
אני אומרת זאת כמובן בהמשך לניסיונם של הצמד הזה, פורוש את גפני, להעביר בכנסת חוק עוקף בג"ץ כדי למנוע מנשים להתפלל ולשיר בכותל. המפלגות המכונות דתיות ("מכונות" שהרי קשה למצוא דבר תורה במהלכים שעסקניהן תומכים בהם), מפקפקות בכנותן של נשות הכותל. "זאת פרובוקציה של הרפורמים", הם טענו, הנשים הרי לא באמת מעוניינות בתפילה. מהיכן הם שואבים את החוצפה לבטל בהינף יד את רצונן הטבעי של נשים להתפלל, ובאותה מידה של נחרצות לחולל שבר אמיתי בציבור הישראלי ובלבד שאברכיהם היקרים לא יגויסו? נשים יהודיות שיצרו לעצמן טקסים חדשים, כמו התעטפות בטלית והנחת תפילין – שאגב מותרים על-ידי כמה מגדולי הפוסקים ביהדות – זכאיות לאותה מידה של הכרה בכנות כוונותיהן, כפי שדורשים נציגי הציבור החרדי ביחס לתלמידי הישיבות.
ובאופן כללי - בלא קשר ישיר דווקא לוועדת טל, לחוק הכותל או למהלך פוליטי-דתי זה או אחר - אי אפשר שלא לתהות על היהירות ועל חוסר הכבוד שמפגינים הגברים הללו, עסקנים מפלגתיים מחופשים לקדושים, בשם התורה הקדושה שלנו. יש פער כה בוטה בין המסורת שהם נוהגים על-פיה בחייהם הפרטיים, לבין עזות המצח הפוליטית והציבורית שלהם. ראו את הרגישות כביכול שהם מפגינים כאשר הם מכסים בערב שבת את החלה רק כדי שלא לביישה (כאשר הם מברכים על היין קודם), אבל גם את חוסר הרגישות הקיצוני כל-כך והעדר התחשבות מוחלט ברגשותיהן של נשים – בין אם הן נשות הכותל, העגונות, הנשים החבולות פיזית ורגשית בידי בעליהן ("הדתיים") המגיעות לבתי דין - ובעצם ברגשותיהן של הנשים היהודיות כולן.
נעמי רגן היא סופרת דתייה
