ביקורת ספר: "מין בבית העלמין" – זקוף ואמיתי

הנה ספר בעברית של היום, בלי נסיונות להישמע יותר מדי ספרותי. רק לספר סיפור, נטו. יופי של ספר. ממש נהניתי. סיפורים קצרים, ישראליים כל כך, שכיף להזדהות איתם.
העולם הספרותי בארץ נחלק לשניים, פחות או יותר: מושפעי גבריאל גארסיה מארקס מצד אחד, ומושפעי קרת-אוסטר-וונגוט, מצד שני. בהתחלה חשבתי שנפלתי לעוד נייר קופי של סיפור של אתגר קרת, אבל טעיתי. גברון כותב עלינו, הישראלים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, בלי לזייף, בלי ליפייף, ועם הרבה אנושיות.
כמעט כל הסיפורים מתרחשים בחו"ל: בארצות הברית, בפיליפינים, בגרמניה. יש בהם אנשים צעירים בדרך ממשהו לאנשהו, אבודים עם עצמם, חולמים בלי חלומות, אנשים עם קצת ציניות חנוך לווינית, שכנראה רק לנו יש, בלי מילים יפות, מאוהבות בעצמן.
כל האסוציאציות של הלשון ישראליות, הדימויים ישראליים, וכמה שוטפת הקריאה בסיפורים. המחבר לא נופל אפילו לרגע למלכודת של סלנג רגעי. כי זה עובד, ועובד טוב. אפילו קטעי הזיונים בסיפורים, שאחד מהם הוא פורנוגרפיה ממש משובחת, לא גורמים לך להסמיק ולהגיד איחס, ספרות זולה.

פשוט, כמו שמדברים

בדרך של התרבות המקומית להפוך לתרבות, דרך רצופה בורות ופאדיחות, הספר הזה יכול לעמוד זקוף ולהגיד לכולם שהנה, גם אנחנו יכולים לכתוב הכי פשוט, כמו שמדברים, ולא להיות נבוכים מאחד המבטים המחמירים והצדקניים בנוסח עמוס עוז ומאיר שלו, שאצלם הכל בספרות צריך להיות עטוף באיצטלה של בומבסטיות כאילו-מצטנעת.
יש בספר הרבה בגידות, הרבה בכיות והרבה זיונים. יש בכל סיפור תחושה אמיתית של חיים מפוספסים. אפילו הריקנות הרגילה והניכור הצפוי שצצים בהמון ספרים מאז נולדה הטלוויזיה, לא עוברים לי בסיפורים של גברון כמו דז'ה וו משעמם.
כי גברון יודע להחזיק סיפור, ובמקומות שבהם הוא מאבד קצת מתח - זה נסלח בהחלט. ולמה נסלח? כי יש הומור, הרבה הומור, ותיאורים מדוייקים של רגשות רגילים, וגם קיצורי תיאור נפלאים של מקומות, והדמויות - לא מעניין אותי אם הן שטוחות או מלאות או בהרזיה, כי הן קופצות ישר לעיניים. אתה מזהה אותן, ראית כאלה, היו לך כאלה, ולפני דקה אמרת שלום לאחת כזאת.

טריק זול - שעובד

לא כל הסיפורים בספר מוצלחים באותה מידה. מי אמר שצריך לשמור על רמה אחידה. הסיפור שהכי אהבתי ובאמת לפת אותי בגרון, הוא "תשע שנים". בסיפור הזה נפגשים חבר'ה בני 30 בבית של אחד מהם שהספיק להתגרש, יושבים מול הווידיאו של החתונה שלו מלפני תשע שנים, אחרי שמונה שנים שהיה נשוי בטעות והעביר אותה סתם, ורואים בקלטת לחלקיק שנייה את שאול, חבר שלהם שנהרג בתאונת דרכים.
יש כאן כל המרכיבים לסרקאזם בנוסח חנוך לווין, אבל גברון בוחר במקום זה בישירות ובאמת, שניהם מלאים בחמלה על עצמנו. בעמוד 41 בסיפור, כשפתאום החבר'ה קולטים באיחור את מי החבר הטוב שלהם אהב, יש כמה שורות שעושות את כל הספר. בקטע הזה, שאין עליו דגש מיוחד, הוא לא הפואנטה של הסיפור ולא השיא שלו, התכווץ לי הגרון.
רעיון מאוד יפה יש בסיפור אחר, שובה לב, גם אם הטריק שלו ממש זול (אבל כשטריקים עובדים - לא שואלים שאלות): בסיפור "ננס מנוול" מוליך גברון את הגיבורים בין עיירה בשם קנבנק במדינת מיין לבין תל-אביב של 1917, ימי הגירוש הגדול שביצע הצבא התורכי בעיר. כאילו לגברון, כמו לגיבורים שלו, שמסתובבים בעולם כניצולי גטו ישראלי, בלי שורשים בשום מקום, יש צורך להתקשר לאיזה שורשון מהעבר, כדי שזהותם לא תהיה פלאקט.
אחלה ספר. שווה מאוד לקרוא. ובמירווח בין ריאליזם-פנטסטי לספרות הרזה, יש עוד בהחלט מקום, והרבה. זה ספר קל לקריאה, ובניגוד לכל מיני ממשיכי דרכו של אתגר קרת על במת החמש שניות וחצי, הספר הזה יישאר בלב עוד שנה. שיחקת אותה, גברון.

"מין בבית עלמין" מאת אסף גברון, הוצאת זמורה ביתן, 184 עמודים.