אבא שלי מת בגלל שהוא אהב לצלול

אבא שלי, שמעון סלע ז"ל, מת בגלל שהוא אהב לצלול. הוא מת בגלל שהוא צלל בקישון. הוא מת מסרטן לאחר יסורים רבים, כיוון ששתה ממימי הקישון בזמן האימונים והשירות הצבאי.
החלטות ועדת שמגר גורמות לי להרגיש שאבא שלי, יחד עם שאר הלוחמים שחלו בסרטן, אלו שנפטרו ואלו שנאבקים על חייהם, קיבל היום סטירה בפנים.
אני מקווה שמשרד הביטחון אכן יעזור כמובטח למשפחתי ולמשפחות אחרות. אם לא - למדינה הזאת ולצה"ל אין זכות קיום. אני יודע שאלו מילים קשות, אך זה מה שאני מרגיש כרגע. איך אמר בן גוריון: "ותדע כל אם עברייה המפקידה את בניה בידי הראויים לכך..". אבא שלי מת בלי לדעת אם יהיה מישהו שידאג לאמא שלי ולמשפחה - ועל זה כבר אי אפשר לכפר. כשאני נזכר בימים האחרונים של חייו, כשהוא רזה וחלש ולא שמנמן ובריון כהרגלו, אני נזכר במשאלתו האחרונה: "שיהיה מישהו שידאג לאמא ולילדים". הוא אפילו לא ביקש להיות בריא.
כעת אני שואל לאן נעלמו כל הדו"חות והממצאים על סוגי המתכות והרעלים שנשפכו במשך דורות לקישון? כיצד ניתן להתעלם מאחוז כה גבוה של תחלואה בקרב אוכלוסייה שאמורה להיות כל כך בריאה? הרי הוועדה סותרת את עצמה – אם אין קשר בין הסרטן לצלילות בקישון, מדוע היה צריך הדו"ח הראשון שפורסם לפני שנה לנקות את בכירי מפקדי חיל הים שהורו על הצלילות בקישון מאחריות אישית?
האם כעת, שיצא הדו"ח המטהר, תרתי משמע, את מי הקישון, יחזרו צוללני הקומנדו להתאמן במימיו? אני רוצה לשאול את פרופ' מאיר וילצ'יק וד"ר גדי רנרט - האם תמליצו לשלוח לקישון את הדור הבא של לוחמי השייטת? היום אני מרגיש כאילו אבא שלי מת בשנית.