השמאל הישראלי מציג: ההתעוררות

זה אולי נשמע מוזר, אבל כשלושה חודשים לאחר הבחירות שתוצאותיהן דחקו את השמאל הישראלי אל מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות, חשים אנשי אירגוני השלום כי דווקא עכשיו כשהמושכות לא ממש בידיים שלהם, מונחת לרגליהם ההזדמנות הגדולה לשוב ולהשפיע על מהלך העניינים.
אז נכון שלפי שעה הם מסתכלים רק מרחוק על מפת הדרכים המתהווה של ג'ורג' בוש, ונכון שאף אחד לא ממש שואל לדעתם, אבל אנשי "קואליציית השלום" הישראלית מתחילים להרגיש שוב את הדם זורם להם בעורקים. אחוזי תזזית עשייה ורצון להשפיע, גם אם לא ישירות על ההנהגות, מנסים תומכי ההסדר המדיני הישראלים, יחד עם עמיתיהם בצד הפלסטיני, לעורר את השטח הרדום, שאיבד בשנתיים וחצי האחרונות כל תקווה להגיע להסכם שלום ולרגיעה, ולהחזיר לו את האמון כי אחרי תקופה ארוכה כל כך של שפיכות דמים, הגיע זמן שלום.
במסגרת המאמצים לשוב ולזכות ברלבנטיות, מקיימים לאחרונה דמויות משפיעות בשמאל, בהם ד"ר יוסי ביילין, פרופ' יולי תמיר (העבודה), חיים אורון (מרצ), מוסי רז (מרצ) ושלושה חברי כנסת משינוי, מפגשים במשרדי הנציגים הנורבגיים במחסום א-רם, עם דמויות מוכרות, אך לא משפיעות במיוחד בצד הפלסטיני, בהם חנאן עשראווי, יאסר עבד ראבו, נביל קסיס ובכירים נוספים בפתח.
המפגשים האלה מזכירים אומנם התכנסויות של אינטלקטואלים הכלואים בבית סוהר קומוניסטי שמתכננים את המהפיכה הדמוקרטית שצריכה להתרחש בחוץ, אבל המשתתפים יוצאים מהם כשרוח איתנה מנשבת במפרשיהם. "זאת רק ההתחלה", הם מבטיחים האחד לשני ולמי שמתעניין, "היד עוד נטויה".

ביילין: "השמאל חוזר לעצמו"

הנושאים שנידונים במפגשים, הנמשכים כמה שעות בכל פעם, כמעט תמיד חוזרים על עצמם. "איך ממשיכים הלאה", שואלים את עצמם המשתתפים. "איך משיגים תמיכה ציבורית ופוליטית רחבה במפת הדרכים, ואיך מקדמים אותה?"
התשובות שעולות מגוונות ולא תמיד נראות כבעלות יכולת להשפיע או לשנות את המציאות, אבל זה לא ממש משנה לאנשי השמאל, המאמינים כי "זה רק עניין של זמן עד שהציבור יתעורר", אם לא לבדו, אז בעזרתם.
"יש כאן איזשהו פתח לשינוי", אומר ד"ר יוסי ביילין. "אני לא רוצה להציג את זה כמהפיכה הגדולה של השמאל, כי אני לא יכול לומר שהשמאל חזר לעצמו אחרי המשבר הקשה של הבחירות האחרונות, אבל יש תקווה שאפשר יהיה לעורר מחדש את הציבור".
"התחושה היא שצריך להתחיל לעבוד מחדש ביחד", אומרת פרופ' יולי תמיר. "אנחנו מרגישים שיש צורך לגייס את הציבור, בשני הצדדים, לפעילות פוליטית בעד השלום, אחרי שבמשך תקופה ארוכה מאוד הדברים התנהלו לאט. קיימת הבנה כי תשומת הלב תופנה בקרוב אלינו, ולכן צריך להתארגן ולפעול, להכין תשתית משותפת לפעילות מדינית, כדי שנוכל, בכל מהלך שלא יהיה, לשתף את הרחוב הישראלי והפלסטיני".
את הדחיפה העיקרית לחידוש המפגשים בין הישראלים לפלסטינים נתנו ארבעה אירועים מרכזיים: הבחירות בישראל, שתוצאותיה השאירו, כאמור, את השמאל מחוץ לתמונה, הצגת "מפת הדרכים", בחירתו של אבו מאזן לראש הממשלה ברשות והמלחמה בעיראק, שבעקבותיה, כולם מאמינים, יגיע תורם של ישראל ושל הפלסטינים לשכב על שולחן הטיפולים האמריקני.
אבל הדבק המאחד העיקרי היא "מפת הדרכים", שנותנת לצדדים את התחושה כי לאחר שנתיים וחצי של כמעט שיתוק, כשתהליך אוסלו קבור מתחת להריסות המוקעטה ברמאללה, נולד מהלך חדש שיכול לזכות בתמיכת הציבור הישראלי והפלסטיני. "אני חושב שנוצרה הזדמנות משום שהמחנה והקואליציה המשותפת יכולים להתאחד סביב מפת הדרכים", מסביר ד"ר ביילין.
"נוצר מצב שבו הצעה שהיא מאוד בעייתית, שלא כולם מתלהבים ממנה בשום צד, עשויה להפוך להיות הדגל החדש של מחנה השלום ושל הקואליציה עם הפלסטינים, על בסיס פרוצדורלי ולא מהותי. אנשים יכולים לומר: אנחנו תומכים במפת הדרכים כי זה כרגע המשחק היחיד בעיר, וזה גם מה שיכול להזיז את כל המהלך מחדש".
"סוף סוף יש נייר על השולחן", אומר חבר הכנסת לשעבר מוסי רז, מראשי "קואליצית השלום", "ואנחנו קוראים לשני הצדדים לקבל את הנייר הזה כפי שהוא. צריך להבין שהדרישה הזאת שלנו היא מאוד מאוזנת, משום שהיא דורשת משני הצדדים לקבל את מפת הדרכים בלי לעורר ויכוחים ובלי דרישות. בדרך כלל זה מאוד קשה להיות מאוזן, להשיג את אותה הדרישה משני הצדדים. אבל עכשיו, מפת הדרכים זוכה להסכמת שני הצדדים, והיא תפורה כמו כפפה ליד. זהו היתרון הראשון והגדול ביותר".

איך "מוכרים" הסדר?

אלא שהבעיה הגדולה היא לא להתאים את הכפפה לידיהם של אנשי קואליצית השלום, אלא לזו של הציבור הישראלי, שאומנם תומך בסקרים בהסדר מדיני, אבל שבע ממהלכים ותהליכים מדיניים שהבטיחו שלום, שלווה ושגשוג, אבל הביאו, כך לפחות בעיניו, שנתיים וחצי של אינתיפאדה רצחנית.
"אנחנו מודעים לזה שאנחנו עדיין במיעוט", אומר מוסי רז. "בכל הנוגע למפת הדרכים אנחנו יודעים שיש רוב גם אצלנו וגם אצל הפלסטינים. הבעיה היא כשאנחנו קוראים לדברים יותר משמעותיים, כמו הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. לקריאה כזו אין רוב, אבל אני מאמין שזה ישתנה. אנחנו מיעוט היום, אבל נהיה רוב בעתיד, כי אין ברירה אחרת".
בינתיים, עד שישיגו את הרוב המיוחל בציבור, מתגאים "בקואליציית השלום" בהצטרפות שלושה חברי כנסת מסיעת שינוי: אתי לבני, אילן ליבוביץ' ורשף חן אל שורות תומכי מפת הדרכים. "מדובר במהלך שאסור לזלזל בו", אומרים שם. "התמיכה שלהם היא משמעותית, והיא תשפיע על העתיד לקרות בפוליטיקה הישראלית".
"אנחנו לא בדיוק הצטרפנו לקואליצית השלום", מצננת ח"כ אתי לבני את ההתלהבות. "אנחנו רק תומכים, ונתמוך גם במהלכים שראש הממשלה שרון אולי יעשה. אנחנו מייצגים את הקו היותר מתון בשינוי, ולכן אני חושבת שהדבר המשמעותי ביותר שאני יכולה לעשות זה לנסות ולקדם את הניסיונות להידברות מחודשת. השמאל דחה את הציבור בתהליך הקודם בצורת ההתנהלות שלו, ולשינוי יש כעת את התפקיד לייצור את השילוב שבין שמירה על האינטרסים של ישראל, ובין קידום התהליך המדיני. אני מאמינה שאפשר להניע את התהליך, ולנו תהיה השפעה על השרים של שינוי, ולהם על מה שקורה בממשלה".
"הנוכחות שלי בתוך קואליצית השלום תביא אולי להגדלת התמיכה הציבורית במהלך מדיני", מוסיף חבר הכנסת אילן ליבוביץ'. "אני לא רואה את עצמי מנסח הסכם בסגנון אבו מאזן-ביילין, אבל ללא ספק אני יכול להוביל למהלך של תמיכה בדעת הקהל הישראלית".

"בסוף יראו אותנו ברחוב"

ב"קואליצית השלום" יודעים כי מוקדם עדיין לקבוע האם יצליחו להשפיע על דעת הקהל הישראלית, אבל הם לא מתכוונים להשאיר שום דבר לידי המקרה. עם זאת, הפגנות ענק בעד השלום ומפת הדרכים לא צפויות להתקיים בעתיד הקרוב. "יש לנו תוכנית מגירה לפעולה משותפת ביולי יחד עם הפלסטינים", אומר מוסי רז. "עם זאת, החלטנו לא לעשות פעולות רחוב בשלב זה. ההערכה היא כי בחודש הקרוב יתארגן הרחוב הישראלי להפגנות נגד התוכנית הכלכלית, ואף אחד לא יתפנה להתעסק עם הנושאים שלנו. בינתיים אנחנו צוברים כוח ומתאוששים מתוצאות הבחירות. זה ייקח קצת זמן, אבל בסוף ייראו אותנו ברחוב".
ועד אז, צפויים אנשי "קואליצית השלום" להיפגש פעמים נוספות עם עמיתיהם הפלסטינים, גם בארץ, וייתכן שגם בחו"ל. לפני שעה נראה כי כבר בשבועות הקרובים יתקיים מפגש נוסף בדרום אפריקה, ובחודשים הקרובים במקומות נוספים באירופה ובארה"ב.
"עם הנחת מפת הדרכים על השולחן", אומרים בקואליצית השלום, "ננסה לזכות באהדת הציבור בישראל, אבל גם ברחבי העולם. המהלך הזה חשוב מדי, והוא זקוק גם לתמיכת העולם, ולדחיפת דעת הקהל הבינלאומית".