לב של אלוף

אם מישהו היה אומר לבני בסביץ' לפני 17 שנה שבגיל 60 הוא יזכה במדליות זהב וכסף בשחייה, ספק אם היה מאמין לו. אם היו מספרים לו שאת המדליות האלה הוא יקבל באליפות אירופה למושתלי לב-ריאות, הוא היה מן הסתם צוחק צחוק גדול. עד גיל 42 היה בסביץ' אדם בריא לחלוטין, לפחות ככל שהיה ידוע לו, אב טיפוס של המאצ'ו הישראלי. רופאים, קופות חולים ובתי חולים היו בעבורו מושגים ערטילאיים. הוא ניהל אורח חיים טיפוסי לנהג משאית, המקצוע שבו עבד עד אז, שכלל נהיגה של 18 שעות ביממה, תזונה לא נכונה שהתבססה בעיקר על סטייקים נוטפי שומן, צ'יפס ובירה, ועישון כבד של ארבע קופסאות סיגריות ביום.
כמי שגדל בקיבוץ והיה צנחן בצבא, היה לו אמנם כושר גופני טוב, אבל על פעילות גופנית לצורך שמירה על הבריאות מעולם לא חשב, ובוודאי שלא על שחייה ("הדבר הכי קרוב לספורט מים שעשיתי היה לרבוץ על הדשא בבריכה").
אלא ששעות העבודה הארוכות, הסטייקים השמנים ובעיקר הסיגריות, עשו את שלהם. בשקט בשקט, הלך ונוצר אצל בסביץ' אוטם בעורקי הלב. באחד הימים, לפני כ-17 שנה, במהלך נסיעה בכביש הבקעה בקטע הכביש שבין עין פאשחה לעין גדי, הוא עצר להחליף גלגל במשאית, כשלפתע חש מהלומת כאב עזה בחזה. מכיוון שסבר בתחילה שמתח שריר, לא ביקש עזרה מן הבחור שעצר בצד הדרך וסייע לו להחליף את הגלגל.
ההתאפקות המאצ'ואיסטית הזו, כפי שהוא מכנה אותה היום, עלתה לו ביוקר. במשך שעות הוא שכב אחר כך במשאית, לבד, כשהוא מאבד בהדרגה את הכרתו. בשלב מסוים זחל בשארית כוחותיו לצד הכביש ובתנועות ידיים נואשות ניסה לסמן שהוא זקוק לעזרה. כשראה שאיש אינו עוצר, המשיך לזחול לאמצע הכביש ורק כך הצליח לעצור מכונית. הנהג הסיע אותו לקיבוץ מצפה הסמוך, ושם קיבל טיפול ראשוני והובהל לבית החולים הדסה הר הצופים.
במידה מסוימת זה היה מאוחר מדי. השעות הארוכות שחלפו ללא טיפול גרמו ללב נזק בלתי הפיך. בשלב מסוים היה מצבו כה חמור, עד שנעשה חולה אנוש. כל פעולה, ולו הפשוטה ביותר, הפכה בלתי אפשרית כמעט. הפתרון היחיד שנותר, הודיעו לו הרופאים, הוא השתלת לב.
את 15 במאי 95', התאריך שבו הוכרז רשמית כאחד ממאה אנשים הממתינים להשתלה, בסביץ' אינו שוכח לעולם. בדיוק שנתיים אחר כך, ב-20 במאי 97', הגיע הטלפון המיוחל. מתאמת ההשתלות הודיעה לו שנמצא לב מתאים, והסיוט נגמר.

לב חדש

השינוי שחווים המושתלים ממצב של שבר כלי למצב של אדם שמתפקד ועושה כל מה שעולה על דעתו הוא גדול ומהיר. בעיקר אם גוף המושתל לא פיתח דחייה לאיבר החדש. "בתוך 24 שעות כמעט, הכול מתהפך", הוא מספר. "תהליך ההחלמה בהשתלות לב שונה במידה מסוימת מניתוחי לב אחרים. בעוד שבכל ניתוח לב רגיל, כמו מעקפים או ניתוח לב פתוח, הלב עובר טראומה ניתוחית וזקוק לזמן כדי להתאושש ממנה, הרי בניתוח השתלה מקבלים לב שהוצא מחזהו של התורם במלוא אונו. הטראומה הקלה היחידה שהוא עובר היא ההפסקה הזמנית הקצרה בפעולתו, כאשר מוציאים אותו מן התורם ועד השלמת ההשתלה. הלב עצמו איננו יודע שהחליף בעלים. כאשר מחזירים אותו לפעולה, הוא ממשיך לפעול בדיוק כמו קודם. לכן תחושת ההחלמה שונה לגמרי מזו שקיימת בניתוחי לב אחרים. למעשה, אתה מתעורר עם אנרגיות שכבר שנים שכחת שהן קיימות. יום וחצי לאחר ההשתלה התחלתי ללכת. עשיתי זאת בדחילו ורחימו. הלכתי לאט לאט, צמוד לקיר, וחששתי מאוד לעשות פעולה אינטנסיבית. אחת הרופאות בבית החולים ראתה אותי ושאלה מה אני עושה. אמרתי לה שאני מנסה ללכת. 'תרים את הרגליים ותלך', היא אמרה לי. ניסיתי וראיתי שאני באמת יכול ללכת. התברר לי שההחלמה הקרדיאלית מהירה מאוד. צריך רק להתעקש ולהתגבר על הקשיים ההתחלתיים, משום שהשרירים בכל זאת חלשים לאחר שהיו במשך זמן רב במצב של חוסר תנועה".
למרות התחושה הטובה שהקנתה הפעילות הגופנית, נשארה המשיכה של בסביץ' לספורט בשלב זה עדיין בגדר כורח. "עוד כשהייתי חולה הרגשתי שפעילות גופנית מביאה לידי שיפור רב מערכתי. אפילו ההליכות הקצרות של עשר דקות או רבע שעה שעשיתי אז, העניקו לי המון אופטימיות. הידיעה שאני יכול לקום ולצאת מהבית, אמנם לאט, גרמה לי לתחושה טובה. כשהסתיימה ההשתלה נאמר לי מפורשות שמכיוון שהלב לא יודע שהחליף בעלים, הוא צריך להמשיך את אורח החיים הקודם, שהיה רגיל אליו. נאמר לי שקיבלתי לב חזק באופן מיוחד, שרגיל למעמסות אינטנסיביות, ולכן אני חייב להעביד אותו. מאוחר יותר נודע לי שזה היה לב של עולה חדש, בן 38, שהיה בודד בארץ.

חיידק השחייה

בסביץ', תושב קריית מוצקין, התחיל לצעוד צעידות יומיומיות שגרמו לו לסיפוק רב. לשחייה התוודע לפני כארבע שנים, בעקבות מפגש מושתלי לב בבית החולים בילינסון. "לפני כן לא ממש התלהבתי משחייה", הוא מספר. "הרופאים אמנם אמרו לי שהספורט הזה עוזר מאוד ללב, אבל הניסיון שעשיתי לא היה ממש מוצלח. הדופק עלה מהר מדי ובאופן כללי, לא הייתה לי תחושה טובה. כשסיפרתי על כך לרופא, הוא אמר לי לעזוב את השחייה ולהישאר עם ההליכה.
"מי שבכל זאת הצליח להדביק אותי ברצון לשחות היה מומו גבעוני, מושתל לב ושתי ריאות, שהוא היום אלוף העולם בשחייה באולימפיאדה למושתלי לב-ריאות. הכרתי אותו לפני 12 שנה כשהשתתפתי בקבוצת תמיכה לממתינים להשתלת לב. במסגרת הקבוצה הפגישו אותנו עם מושתלים מוצלחים אחרים, והוא היה אחד מהם. הוא חולה מלידה במחלת הסיסטיק פיברוזיס ועבר השתלה של לב ושתי ריאות, ולמרות זאת הצליח להגיע להישגים מדהימים. האישיות שלו, שבכוחה הוא התגבר על הקשיים והנכויות, הרשימה אותי לא פחות מההישגים שלו. לאחר ההשתלה התהדקו הקשרים בינינו והוא הצליח להדביק אותי בעקשנות שלו לגבי התועלת הגופנית העצומה של השחייה. הקשר בינינו נמשך אף על פי שהוא מתגורר כיום באנגליה.
"בהתחלה בקושי הצלחתי לשחות חמישים מטרים, אבל לאט לאט נדבקתי בחיידק. מה שהרשים אותי יותר מכול, הייתה העובדה שהבנתי פתאום שליכולות ברמה האישית אין גבול כמעט. כשהתחלתי לשחות, חשבתי שאם אצליח לשחות עשר בריכות, שהן 250 מטר ברציפות, זו תהיה בשבילי פסגת השאיפות. כשהצלחתי לגמוא את המרחק הזה וראיתי שעוד נותרו לי כוחות, עברתי ל-20 בריכות. היום אני שוחה 80-70 בריכות, והתועלת שהשחייה תורמת לתפקודי הלב והריאה שלי פשוט מדהימה".

השמים הם הגבול

אליפות אירופה למושתלי לב ריאה שנערכה השנה בפעם התשיעית ברציפות, נערכת מדי שנתיים, ביוזמת הארגון האירופאי להשתלות לב. משתתפים בה יותר מ-570 מושתלי לב-ריאה מ-17 מדינות, שמתחרים בכל מקצועות הספורט האישיים: ריצה, קפיצה לגובה ולרוחק, רכיבה על אופניים, הליכה ספורטיבית למרחק של ארבעה קילומטרים ושחייה. ויש גם מקצועות קבוצתיים, כגון טניס וכדורעף. שלא כמו אליפויות ספורט רגילות, לאליפות הזאת יש מטרה אחת מיוחדת: הגברת המודעות הציבורית לצורך בתרומות איברים. בסביץ': "נקודת המוצא של האליפות היא שבעזרת היכולות וההישגים הספורטיביים יוכלו המשתתפים בה להוכיח את חשיבות השתלת האיברים. למעשה, זוהי ההוכחה שבעבור מי שעבר השתלה, השמים הם הגבול".
לפני כשנתיים הוא השתתף באליפות בפעם הראשונה. הוא חזר מנוורגיה, שבה התקיימו התחרויות, כשבאמתחתו מדליית זהב במשחה 50 מטר חתירה, ומדליית כסף במשחה שליחים.
"באליפות הראשונה שלי לפני שנתיים, עוד לא הייתי בכושר כמו היום. למרות זאת, החלטתי להשתתף, קודם כול בגלל הסיפוק האישי שנגרם מכך שאני יכול לעשות דברים שאפילו אנשים בריאים בגילי לא עושים. שנית, כמי שעוסק בהעלאת המודעות לתרומת איברים, הרגשתי צורך לשמש דוגמה אישית ולהראות מה כוחה של השתלה".
ביולי השנה הוא נסע שוב להשתתף באליפות, שהתקיימה השנה באוסטריה, בעיר גלגנפורט, שמארחת תחרויות ספורט רבות, ובהן טריאטלונים, מירוצי אופניים ועוד. ההכנות כללו אימונים יומיומיים בשחייה ובהליכה ואימוני כושר. את ההוראות מגבעוני, שאותו הוא מגדיר מאמנו, הוא קיבל בטלפון.
הפעם הוא חזר עם לא פחות משתי מדליות זהב, במשחה חמישים מטר ובמשחה מאה מטר גב, ושתי מדליות כסף, במשחה חמישים מטר ומאה מטר חתירה. בסביץ': "ההתרגשות לעמוד על דוכן המנצחים ולשמוע את הכרוז אומר שהזוכה במדליית הזהב הוא אני היא עצומה, אבל המדליות הן רק הקצפת שעל העוגה. בתחרות כזו, עצם ההשתתפות היא ההישג האמיתי. כשאתה מגיע ממצב סופני למצב שבו אתה קופץ לבריכה ושוחה מהר מאה מטר, זה הניצחון הגדול".

פעילות גופנית והנאה

הניצחון הזה, מתברר, לא היה מקרי. סדר היום הנוכחי של בסביץ' לא היה מבייש שום ספורטאי מקצועי. מאז התקף הלב הוא אינו עובד כלל. חמישה ימים בשבוע, למעט שישי-שבת, הוא שוחה ומתאמן במכון כושר משמונה בבוקר עד עשר. לאחר מנוחה קצרה ומעט סידורים, הוא עובר לבריכה, לשעה וחצי-שעתיים נוספות.
שעות אחר הצהריים, לאחר ארוחה ושנת צהריים, מוקדשות לבית ולפעילויות ההתנדבות שלו במסגרת עמותת מושתלים ישראלית לב-ריאות (עמ"י). בסביץ': "העיסוק בפעילות גופנית הוא הנאה. הנאה היא ראשי תיבות של הכרה, נחישות, אמונה והתמדה. כשיש את כל אלה, יש גם הנאה גדולה, שלא לדבר על השיפור במצב הבריאות. את התוצאות אני רואה הן בבדיקות של תפקודי הלב, והן בחיי היומיום. החיוניות שלי טובה בהרבה משהייתה, הלאות שחשתי קודם פשוט נעלמה. בגיל 60, אני מרגיש הרבה יותר טוב משהרגשתי כשהייתי בן 40. כשאני משווה את עצמי לאנשים בגילי, אפילו כאלה שלא עברו השתלת לב, ואני רואה כיצד הם מתנהלים בכבדות, אני מבין איזה מרחק עשיתי".
אשתו, חוה, מורה במקצועה, ושני בניו (26,31) לא נדבקו בחיידק הספורטיבי שתקף אותו. אך לא רק הם. "קשה לי להבין מדוע מושתלים אחרים אינם נדבקים ממני כמו שאני נדבקתי ממומו גבעוני", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת. "יש בארץ כ-170 מושתלי לב ועוד כ-85 מושתלי ריאה. רק מתי מעט מהם, אולי 20 מושתלים, עוסקים בפעילות גופנית. השתלת לב היא ניתוח הרבה יותר דרמטי מכל ניתוח לב אחר, משום שהזמן הרב שחולף עד שמגיעים להשתלה, גורם לכך שהחולה למעשה, כבר נמצא במצב סופני. לא פעם החולים נפטרים עוד לפני שהם מגיעים להשתלה. כך שאם כבר הצלחת להגיע לניתוח, עברת את ההשתלה והחלמת, מדוע צריך להרוס את הכול?"
- אתה לא חושש שאימון מוגזם עלול להזיק ללב, חלילה?
"התייעצתי עם הרופא שעשה לי את ההשתלה ועם קרדיולוג שמתמחה בספורט. שניהם אמרו לי שאין הגבלה, ושאעשה מה שאוכל. המגבלה היחידה שלי היא שאני חייב להיות מחובר לשעון דופק ולא לעבור 140 פעימות בדקה, אבל נכון להיום, אני לא מתקרב אפילו ל-130 פעימות לדקה. פרט לכך, אני נוהג באחריות ולא נותן לעצמי למתוח את החבל יותר מדי. כשאני רואה שמתחיל להיות לי קשה מדי, הנשימה כבדה ואני מזיע יותר ממה שצריך, אני מוריד הילוך".
האם התרופות שאתה מקבל מפריעות?
"התרופות שמקבלים אחרי השתלת לב הן לא חזקות. בעיקר מדובר בתרופות נגד דחיית הלב, משום שהלב החדש הוא זר והמערכת החיסונית דוחה אותו. התרופות נועדו להחליש את המערכת החיסונית, כדי שלא תדחה את הלב. אמנם עקב כך אני מעט רגיש יותר להידבקות במחלות שמופצות על ידי חיידקים, אבל בסך הכול אני אדם בריא והחיים שלי נורמליים לחלוטין".
- אתה שומר על תזונה מיוחדת?
"לא ממש. אני אוכל כמעט הכול, אבל סדר היום שלי מכתיב ארוחות מסודרות ואין בו מקום לג'אנק פוד, כך שלמרות זאת התזונה שלי שונה מאוד ממה שהייתה לפני 17 שנה".
פרט לספורט, הוא מרצה בכל מיני פורומים שהוא מוזמן אליהם על תקן של סיפור הצלחה. כל יום אחר הצהריים הוא יוצא לסופר-פארם הסמוך לביתו, כדי להחתים אנשים על כרטיסי תורם.
"כיום ממתינים בישראל כאלף איש להשתלות", הוא אומר, "לכאורה זה מספר לא גדול, אבל במציאות מדובר באלף איש שהשתלה תעשה בשבילם את ההבדל בין חיים למוות. האבסורד הכואב הוא שבקלות רבה אפשר להציל אותם.
"אחוזי ההצלחה עומדים על 90 אחוז כמעט, בזכות הטכניקות הניתוחיות והתרופות היעילות שקיימות היום. כל מה שצריך זה לב. למרות זאת, 60 עד 70 אחוז מהבקשות לתרומה מן המשפחות נענות בסירוב. ברור לי שההחלטה הזאת, שנעשית בזמן הכי קשה שיכול לעבור על אדם, כשהוא כמעט אינו יכול לחשוב בהיגיון, היא קשה וכואבת. אבל אם חלילה משפחה מוצאת עצמה בסיטואציה כזו, אני מתפלל שהיא תוכל לגייס מאיזשהו מקום את שארית הכוחות להיענות לבקשה בחיוב".