לא ניצחנו את היטלר
כמה דורות עוד יעברו עלינו במעבר "משואה לתקומה"?
כמעט שישים שנה עברו מהיום שבו כבו המשרפות. רוב הניצולים מתו, ילדיהם מתקרבים לקו-קיצם, אבל מצבה של השואה בתודעתנו מעולם לא היה טוב יותר. היא חיה בנו, או חיה אותנו, כמו שרשור במעיים. קפד את כל תאיה של התולעת, אבל ראש הסיכה שלה, רב הפטמות, יידבק בעורנו הפנימי ויצמח, יצמח וייזון מכל חומרי ההווה הנדחסים פנימה. נדמה לנו שהבראנו ומבחינות רבות אנחנו מתנהגים כבריאים שבבני האדם. כה בריאים, עד שאנחנו מרשים לעצמנו להיות חולים במקצת. מפונקים, ספקנים ודקדנטים.
אבל השרשור מקנן שם בפנים וממשיך למצוץ את לשדנו, להחמיץ את קיבתנו, לגרות את עצבינו, להטריף את דעתנו. זר לא יבין זאת וגם אנחנו לא מיטיבים להבין עד כמה גדול הוא כשלוננו להיות ככל האדם. התאמצנו התאמצנו, ובסופו של דבר התאהבנו בשרשורנו שהיה לחלק בלתי נפרד מעצמיותנו, שאותה אנחנו אוהבים מאוד.
חיינו מתפרשים לפי השואה: מפני מי מגינות מסכות האב"כ? מפני הציאניד של תאי הגזים. מה הסיבה לסירובנו לסגת מהמחוזות שכבשנו? ההכתרה של הגבולות הישנים "כקווי אושוויץ". מדוע עלינו לסגת? כדי שלא ניהפך ל"יודונאצים". היכן הבונקר של היטלר? במוקטעה ברמאללה. והממשלה שלנו? "יודנראט" בגטו של ירושלים. הודות ל"ברירת שמשון" מתוצרת דימונה לא נלך עוד כצאן לטבח. "ברירת שמשון" נישאת בבטנם של מטוסי חיל האוויר העתידני, שהחמיץ את שעתו הגדולה שבירכתי העבר: מטוסיו לא הספיקו להפציץ את מסילות הברזל בואכה מחנות המוות. מי יושב בקוק פיט? טייסת הקרב הראשונה, שהיא נכדתו של אנטק צוקרמן, ממפקדי המרד בגטו ורשה. מה נושא עמו לחלל האסטרונאוט הישראלי הראשון? מזכרת מן השואה.
באירופה נרקמות עלילות דם. ה"שטירמר" מודפס בקהיר וגם "הפרוטוקולים של זקני ציון". הטרגדיות העכשוויות הן שלוחה של העבר והעבר הוא שורש השיח על ההווה: "היא ניצלה מהשואה ונרצחה בפיגוע"; "היהודים נרצחו מפני שהתבוללו"; "היהודים נרצחו בגלל אזהרת הרבנים ש'לא לעלות בחומה'"; "ההתבוללות כמוה כהשמדה"; "הפלות הן ג'נוסייד". נחמה: "האמריקנים למדו מהשואה שרודן קטן עלול להמיט אסון על האנושות". נו, כמה דורות עוד יעברו עלינו במעבר "משואה לתקומה"?
בכל הזדמנות אנחנו אומרים כי ניצחנו את היטלר: הוא זמם להשמיד את העם היהודי ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!". זו חצי האמת. היטלר נוצח, אבל אנחנו לא ניצחנו. אמנם הקנינו לעצמנו את היכולת להילחם על קיומנו, אבל קיומנו רחוק מלהיות מובטח. לא השבנו לעצמנו את האבדה הדמוגרפית הענקית ומספרם של היהודים בעולם הולך וקטן, עד כדי סכנת אי היות. לא שיקמנו את מאגר האינטלקט שנמוג בשואה. לא הגדרנו את עצמנו ואת ייחודנו. ליתר דיוק, ייחודנו העיקרי עודנו בכך שאנחנו אנשים עם שרשור בקיבה.
