"אני מתביישת לתלות את הדגל"
המשוררת אגי משעול מנסה להתרחק מהשירה הפוליטית, אך זו לא מרפה ממנה. לקראת ערב שירה ומשוררים נגד הכיבוש שייערך הערב, היא מדברת על השחתה עצמית, על הסתגרות בחדר האטום של המילים ועל שנים של חיים בבושה
הערב, ימים ספורים לאחר יום העצמאות ה-55 של מדינת ישראל, יתקבצו בתיאטרון צוותא התל-אביבי משוררים יהודים וערבים בקריאה לסיום הכיבוש. "שירה. מצפון. שלום" נקרא הערב, ולמרות הסמיכות ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וליום העצמאות, המארגנים אומרים שלא היתה כוונה לקשור בין האירועים. "זו תוצאה לא מכוונת", אומרת המשוררת טל ניצן-קרן, "בשנתיים האחרונות כמעט כל יום הוא יום זיכרון לחללים, כך שלא היינו צריכים להתאמץ בשביל לייצר את הצמידות הזו, שמבחינתנו היא לא בהכרח יתרון".
בניגוד לערבים בעלי מסרים דומים שנעשו לאחרונה ואופיינו ברשימה מצומצמת של יוצרים אלטרנטיביים שנמצאים בשולי העשייה האמנותית ופחות במרכז, הערב הנוכחי מתוגבר ביוצרים מוכרים ומשפיעים. בין המשתתפים בו מאיר ויזלטיר, אגי משעול, מפלח טבעוני, סלמן מצאלחה, יהודה אטלס, טהא מוחמד עלי, רועי (צ'יקי) ארד וטלי לטוביצקי, המוזיקאיות שרון בן-עזר ואלונה דניאל והשחקנים עינת וייצמן ושמעון מימרן. במדינה שהכל בה פוליטי, מנסה הערב בהנחייתו של נסים קלרדון לפנות מקום לשירה פוליטית שנוצרה כאן ועכשיו ומבטאת סולידריות אנושית עם הנכבשים, חמלה ומחאה נגד הכוחנות, הדיכוי, האלימות, האפליה ותהליך הדה-הומניזציה שגורם הכיבוש לחברה הישראלית.
"כותרת המשנה של הכיבוש, היא ההשחתה שלנו", אומרת המשוררת אגי משעול לקראת הערב שייערך בצוותא, "שנים שאני חיה בבושה, רואה את האינפלציה הרגשית שבגללה אנשים טובים, שעושים את מה שהם צריכים לעשות, כמו חיילים במחסומים, נגועים בשרירות לב ואני מתביישת. יש כאן קהות של המצפון, אני מדברת על היותנו בני אדם. אני לא נגד שיתפסו מחבלים וישמרו על ביטחוננו, אני מדברת על המצפן הפנימי שלנו שהולך ומתקלקל".
"היום אתה לא עובר"
מעטים בחברה הישראלית והיהודית בפרט נחשפים למה זה באמת אומר להיות פלסטיני מבחינת הפרטים הקטנים. משעול, שגרה בכפר מרדכי, מספרת כי אחד הפועלים הפלסטינים שעבד במשק ששייך למשפחתה, קטף בחצר ביתו שברצועה שק של פקאנים. "הוא קטף את הפקאנים מהעץ ושם בשק. את השק סחב עד המחסום, שם עמד וחיכה. השק הזה יכול היה לפרנס אותו לשבועיים אבל החייל במחסום אמר לו 'אין, היום אתה לא עובר'". על קהות החושים הזו היא מדברת, על הכוחנות הזו ועל שרירות הלב שלדעתה היא חלק בלתי נפרד מההשחתה העצמית שאנחנו עוברים כעם כובש. "ביום העצמאות הקרב, אני מתביישת לתלות את הדגל", היא אומרת אחרי היסוס ומוסיפה, "קשה לי עם ההמנון, קשה לי עם הטקסט של הגדת הפסח. סף האשמה גואה". בשנה שעברה פרסמה בעיתון "הארץ" את השיר "עץ הזית 2002" שמדבר על אותה תחושת בושה.
"תקעו אותו בין שלושה עלי קוקוס
על מצע אדמדם של טוף מההום סנטר
באמצע צמת שהפכה בין לילה
לככר.
נהגים הממהרים לביתם
יכולים אולי לראות אותו מבעד לשני כדי חרס
מוטים לצדם
אבל אין להם זמן לספור המפותל
העולה מגזעו
או צמרתו הגזומה בהומור של קבלנים
ואין הם יכולים לנחש את שרשיו המגששים נבוכים
באדמה הזרה
לופתים עוד כמו צידה לדרך –
אדמת-אם שדבקה בם
בהמולת החשוף
אבל זיתיו המשטים לאין דורש משחירים
את פני
ושום ורדים ננסיים לא יסיחו את לבי
מן הבושה".
בשיר זה היא בחרה כאחד מתוך מספר שירים שתקריא בערב. "השיר מדבר על עצי הזית שעוקרים אותם, יענו כחלק מפעולות חישוף בכפרים, ושותלים אותם אצלנו בכיכרות בתוך כדי ענק, יעני כדים עתיקים שהוצאו הרגע מחפירה", היא מסבירה את השיר שלא באמת זקוק לתרגום.
"שלא נרדם לתוך הבושה"
באופן קצת אבסורדי אגי משעול שונאת שירה פוליטית ומוצאת אותה מחלחלת לתוך יצירתה נגד רצונה ומבלי שתתכוון לכך. "השירה הפוליטית היא זמנית והשירה, היא בת נצח", היא אומרת ומחזקת את דבריה, "בשירה שמגויסת לפוליטיקה יש משהו נמוך יותר מאשר בשירים אוניברסליים שנכונים לתמיד. השירה הפוליטית היא כאן ועכשיו. אני מקווה שהיא תעזוב אותי כי אין לי בה עניין".
היא יודעת שערב כמו זה שיתקיים בצוותא מכוון לקהל ביתי ושבאופן מסוים הוא בא לשכנע את המשוכנעים, ובכל זאת, לדבריה, "גם אם כל הקהל הוא אחיד, יש צורך מסוים להיאחז בדומים ולהרגיש שייכות. הדברים צריכים להישמע".
- את חושבת שזה ישנה משהו? האם יש לאמנות בכלל את הכוח לשנות?
"אני לא תמימה, אני יודעת שהכוח מוגבל. אבל כמו שעון מעורר שהתפקיד שלו לפקוח לנו את העיניים, כך גם הערב הזה, מטרתו לעורר אותנו שלא נרדם לתוך הבושה, שלא נשקע בה".
היא מתחילה למנות את הסיבות לבושה שצצו לאחרונה: "עד היום לא עשו כלום עם פעילת השלום רייצ'ל קורי שנדרסה למוות על ידי טנק ישראלי, או המשפחה הזו שנהרגה במחסום… היד קלה על ההדק, ישנה איזו זחיחות, התכנסות לנורמה מסוכנת שיוצרת קהות. לכן המילה מצפון כל-כך חשובה".
היא חושבת על הילד שלה, אם היה יכול לעצור במחסום פועל ערבי שעבד כמה ימים על-מנת לקטוף את הפקאנים מהעץ ששתל ולהחזיר אותו בלי פרנסה הביתה. "אני לא מאמינה שהוא היה עושה את זה", היא עונה לעצמה בקול שנשמע לחלוטין לא בטוח. "יש חינוך לשנאה ולחשד. אני לא מאשימה אף אחד, זה מובן לי, אבל מעגל השנאה הוא אמיתי והוא עגול. אין לי מדינה אחרת, אני רוצה לחיות פה, אין לי ברירה. אני לא בעד לחבק מחבלים, אבל צריך להיזהר, לא לאבד כיוון. ואת הלב לא לאבד. את ההבדל בין הטוב והרע. הקרקע נשמטת, זה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים ומחלחל בכל".
בחדר האטום של המילים
משעול מתכננת להקריא לקהל את "שאהידה", שיר שנכתב בעקבות פיגוע במרץ 2002 בו התפוצצה המחבלת המתאבדת ענדליב חליל תקאטקה, 18, לא רחוק משוק מחנה יהודה וגרמה למותם של שישה ולפציעתם של עשרות. כשהשיר פורסם בעיתון "הארץ" היו שהתקשרו למחלקת המנויים של העיתון בבקשה להפסיק את המנוי כמחאה.
"את רק בת עשרים
וההריון הראשון שלך הוא פצצה.
מתחת לשמלה הרחבה את הרה חמר נפץ,
שבבים של מתכת, וכך את עוברת בשוק
מתקתקת בין האנשים ענדליב תקאטקה.
מישהו שינה לך בראש את ההברגה
ושגר אותך לעיר,
ואת שבאת מבית לחם, בחרת לך דוקא
מאפיה. שם שלפת מתוכך את הניצרה
וביחד עם חלות השבת
הפרג והשומשומים
העפת את עצמך לשמים.
ביחד עם רבקה פינק עפת,
וילנה קונריב מקוקז,
נסים כהן מאפגניסטן
וסוהילה חושי מאיראן,
וגם שנים סינים גרפת אתך
אל מותך.
מאז כסו ענינים אחרים
את הספור שלך
שעליו אני מדברת ומדברת
מבלי שיהיה לי משהו להגיד".
"כשמתחילים לא להזדהות עם כל-כך הרבה דברים אתה חושב. התחלתי לחשוב מה מסמל עבורי הדגל, ההמנון. זה כואב, מכיוון שחלק מהעם חי כאן בפיצול מתמיד. זה מורגש מאד בחוץ לארץ. הייתי לפני תקופה בפסטיבל בלודב שבצרפת. היו שם המון ערבים. פה, בארץ, אני כולי בעד זכויותיהם ושם, אם ישבתי בבית הקפה לידם, הם היו קמים ועוברים למקום אחר. בהתחלה נעלבתי באופן אישי, אבל פתאום הבנתי שאני נתפשת בעיניהם כסמל, אני מייצגת בעיניהם את כל מה שהם שונאים, אני הדגל. זה לחיות בתסכול מתמיד, בבושה. אז אני מתחפרת בשפה העברית, שהיא הבית שלי, בחדר האטום של המילים, ומה שאני יכולה לעשות זה לנעוץ את הדברים בתוך השירים כי האנטנות של השירה הן כמו סיסמוגרף והן קולטות את התנודות".
"שירה. מצפון. שלום" - הערב, 20:30, בתיאטרון צוותא
פורסם לראשונה
לפנייה לכתב/ת 
משעול. כותרת המשנה של הכיבוש היא השחתה עצמית
צילום: עינת אנקר, לע"מ
ויזלטיר. יקריא משיריו
ויצמן. תשתתף
שרון בן-עזר. תשיר
מומלצים
