שתיקת הכבשים

לאף אחד במערכת הפוליטית לא היה ספק בשבועות האחרונים כי התוכנית הכלכלית של שר האוצר, בנימין נתניהו, תעבור בכנסת כמו סכין בחמאה. ניסיונות האופוזיציה לגבש רוב נגד התוכנית עלו בתוהו, וגם המאמצים שלה להדליק את הרחוב ולהוציא רבבות להפגנה המונית, הסתיימו שלשום בהפגנה מול משכן הכנסת בהשתתפות כמה אלפי בני אדם בלבד, רבים מהם אנשי מרצ. הפגנות אחרות לא היו, ולפי האדישות, חוסר העניין והאפטיות שמפגין הציבור הישראלי כלפי כל דבר כמעט שמתרחש פה, גם לא יהיו.
אלא שיותר משהיה השבוע בבחינת כישלון לאופוזיציה, זה היה השבוע שחשף את ערוותם של מתנגדי התוכנית בתוך הליכוד, אותם חברי כנסת שהופיעו בשבועות האחרונים בתקשורת, פעם אחר פעם, ונשבעו אמונים לשכבות החלשות. "על גופתנו תעבור התוכנית", היו מי שאמרו, בהם אלי אפללו, גילה גמליאל, איוב קרא, גלעד ארדן ומשה כחלון. אבל כל אלה התקפלו, בדרך זו או אחרת, אחרי לחצים שהפעילו עליהם שר האוצר ולשכת ראש הממשלה. גמליאל נסעה לחו"ל, אפללו הבטיח להילחם בעתיד כדי לבצע שינויים בתוכנית ובינתיים הצביע בעד, איוב קרא דרש ועדה והתרצה, וכך גם שאר הלוחמים החברתיים הגדולים.
שניים שבכל זאת נשארו השבוע נאמנים לעקרונותיהם ולהבטחותיהם, היו חברי הכנסת דוד לוי וחיים כץ. שניהם הודיעו חד משמעית כי ייתנגדו לתוכנית, עמדו איתנים על דעתם במשך שבועות, וביום רביעי, כשהגיעה שעת ההצבעה במליאת הכנסת, היו מוכנים להוציא לפועל את איומיהם. כשעה לפני ההצבעה, ביהירותם כי רבה, עוד סברו בלשכת ראש הממשלה כי ניתן יהיה להניע את שני המורדים מדרכם, לשכנע אותם בחשיבות ה"חזית המאוחדת" שצריכה הסיעה להציג בפני הציבור בשעת הכרעה גורלית, והחליטו לוותר על הרעיון להפוך את ההצבעה להצבעת אמון בממשלה. אלא שדקות ספורות ממש לפני שהחל יו"ר הכנסת רובי ריבלין את ההצבעה, כשראו כי את השניים האלה אי אפשר להחזיר בתשובה בשום דרך, החליטו יושב ראש סיעת הליכוד, ח"כ גדעון סער, יחד עם ראש הממשלה, אריאל שרון, לשלוף את הנשק הכבד, והפכו את ההצבעה להצבעת אמון. לוי נעלב מסתימת הפיות, קם על רגליו, והודיע במליאת הכנסת כי הוא נאלץ לעזוב את האולם לאות מחאה. מעטים התרגשו מהמופע הפומפוזי של לוי, הנעלב התמידי, שמסתובב מאז הרכבת הממשלה, בה הוא לא נמצא, עם מטען עודף של מרמור ותסכול. כץ בכלל לא התאמץ לעשות הצגה מההתנגדות שלו. הוא פשוט קם והלך. מבחוץ, הוא צפה בחברי מפלגתו, שזכו בכותרות שמנות כשהרעישו נגד התוכנית, אומרים, בזה אחר זה, "בעד".
"לא הייתה שום סיבה להפוך את זה להצבעת אמון", אומר כץ. "אבל בליכוד לא רצו להראות שבמפלגה יש כאלה שמצביעים נגד". בליכוד לא מתרגשים מהצבעתו של כץ, ויש כאלה שאפילו מגחכים. "ההצבעות הבאות, בקריאה שניה ושלישית, הן החשובות באמת", אומרים בכירים במפלגה. "עכשיו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, להראות לבוחרים שלו שהוא נלחם". יכול להיות, אבל עובדתית, זה לא קרה. לאף אחד מאותם חברי כנסת שאיימו להתנגד, לא היה את האומץ הפוליטי לצאת נגד ראש הממשלה, לעמוד מולו בשעת הכרעה ולומר לו - אתה טועה, אנחנו נגדך. "הם עדיין חדשים בכנסת", מחייך כץ בציניות. "הם עוד לא למדו שאתה לא יכול לזרוק סתם מילים. אולי אני אשבור את התדמית של הפוליטיקאי. מילה שלי זו מילה. לוקח זמן עד שאני נותן את המילה שלי, אבל כשאני עושה את זה, אני הופך לעבד שלה".

לא תמים

אי אפשר לחשוד בחיים כץ שהוא פוליטיקאי תמים, חסר אינטרסים וחישובים משלו. בקדנציה הקודמת עזב את "עם אחד" של עמיר פרץ, הקים סיעה משל עצמו בהסתדרות ורק לפני כמה חודשים התמודד בפריימריס של הליכוד, כשהוא מביא עימו מאות מעובדי התעשייה האווירית, עובדים ששכרם משולם על ידי המדינה. כץ מכיר את הפוליטיקה היטב, יודע לשחות עם הזרם, וכשהאינטרסים דורשים, גם נגדו. ובכל זאת, נדיר לראות בפוליטיקה הישראלית אנשים שמוכנים להחזיק במילה שלהם, גם במחיר יציאה מהעדר. "אמרו לי חברי מרכז 'קבל את דין התנועה'", מספר כץ. "אמרתי להם, בואו נשחק משחק: אם אחרי הקידוש בערב שבת, מישהו היה שם לכם חזיר על השולחן, הייתם אוכלים אותו. אמרו לי לא. אבל התנועה דורשת, אמרתי להם. אמרו לי - גם אז לא. וזה בדיוק העניין. סעיפי הפנסיה ועיגון השכר בחקיקה הם החזיר שלי. אני לא מוכן לאכול את זה".
כץ לא מוכן לאכול את התוכנית הכלכלית, ועוד פחות ממנו היו מוכנים לאכול אותה שליחיו, אותם חברי מרכז, אנשי התעשייה האווירית, שהכניסו אותו לכנסת, כדי שייגן על זכויותיהם כעובדי מדינה. האם יהיה כץ מוכן להתאבד פוליטית בשביל שליחיו? לטענתו, כן. "אם הנושאים המהותיים, המוסריים, לא ישונו, אצביע נגד גם בקריאות הבאות", הוא מבטיח. ירק מים יגידו אם כץ יתקפל או לא, אך בינתיים, השבוע הוא היה אחד הפוליטיקאים היחידים בקואליציית של אריאל שרון, שהצליח לעמוד בלחצים הכבדים שהופעלו עליו מלשכותיהם של שרון ונתניהו, ולא התקפל רק משום שכך דרשו ממנו.

הקואליציה יציבה

לו היה למפת הדרכים האמריקנית יועץ תקשורת, ספק אם הוא היה מציע לה (למפה), להופיע בפני העולם דווקא ביום רביעי השבוע. "את תבלעי בין שאר החדשות", היה היועץ אומר למפה. "פיגוע, תקציב, שביתה, הפגנה. עדיף שתחכי קצת". אבל המפה לא חיכתה, והיא הופיעה על השולחנות בישראל וברשות הפלסטינית כפי שהבטיחה לעשות. לעולם אין זמן לחכות למשחקי הכבוד של דוד לוי. הוא רוצה פיתרון, ומהר. כמה שיותר מהר.
מפת הדרכים האמריקנית לא היכתה השבוע גלים במערכת הפוליטית הישראלית. אף אחד לא הופתע ממה שהיה כתוב בה, אף אחד גם לא היה מוכן להתחייב שהמפה היא היא התורה מסיני של התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני. "ייקח עוד הרבה מאוד זמן עד שמשהו יתחיל לזוז, אם בכלל", אמרו בכירים במפלגות השונות. "ואסור לשכוח את ההסתייגויות".
השבוע נדמה היה כי בימין התייחסו יותר להסתייגויות של ישראל למפת הדרכים מאשר למפה עצמה. כאילו אין מפה, כאילו אין אמריקה, כאילו אין טוני בלייר. כאילו שיש רק אריאל שרון, ומפת ההסתייגויות שלו.
אבל צריך להבין את הימין. ההתייחסות הזאת היא זו שנותנת לחברות הקואליציה את התחושה כי ימיה של הממשלה הזאת עוד לפניה. מי שציפה, קיווה או חשב שמפת הדרכים תשנה את פניה של הפוליטיקה הישראלית, כלומר תכניס את העבודה לממשלה, כנראה טעה. שום דבר לא זז. לא בגלל שמפת הדרכים נכתבה על ידי אידאולוגים של הימין הקיצוני, אלא יותר בגלל שכמעט אף אחד לא באמת יודע מה עובר על ראש הממשלה. אף אחד, גם לא אלה המכירים אותו עשרות שנים, לא מצליחים לפענח את המסרים הסותרים שלו.
בכל מקרה, מי שציפה לזעזועים פוליטיים בתקופה הקרובה, עדיך שיישכח מזה. לשינוי אין שום אינטרס לצאת מהממשלה. המפד"ל, עם מאבקיה הפנימיים וחוסר ההערכה ההדדי שמפגינים זבולון אורלב ואפי איתם האחד כלפי השני, לעולם לא תעיז להפיל את הממשלה ולהתייבש באופוזיציה. האיחוד הלאומי לא יזוזו ולו מילימטר עד ש"דברים לא יתחילו לזוז בשטח", כפי שאמר לפני ימים אחדים השר אביגדור ליברמן.
כך שלפי שעה, לפחות לחודש-חודשיים הקרובים, מפת הדרכים של בוש לא תשנה שום דבר במפה הפוליטית בישראל.