שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מילון האוכל הישראלי
    לעולם לא נהיה מעצמה קולינרית, אבל יש לנו מטבח טעים, ואפילו יותר טעים - כשמתגעגעים. אנה וגנר והגולש אראל ישראלי מציעים מילון לא שלם בכלל. אתם מוזמנים להוסיף מאכלים וגם מתכונים ב'תגובה לכתבה'

    מי אמר שאין מטבח ישראלי? מי אמר קרמבו ולא קיבל? מי רצה במבה ולא מצא? מי היה בצבא ולא טעם לפתן-פלחי-אשכוליות? מי, מכל הממונים-מטעם-עצמם על המטבח הישראלי, לא מבין שאף על פי כן ולמרות הכל, לעולם לא נהיה מעצמה קולינרית - אבל יש לנו מטבח. לא עילי, לא מעודן מאד, לא נורא מושקע

    - אבל מה, טעים. והכי טעים - כשמתגעגעים. אם אתם עדיין חושבים שאין מטבח ישראלי, נראה אתכם יושבים חצי שנה בניכר ולא מפנטזים על תשע-אחוז ליד סלט חתוך קטן-קטן.

     

    והאוכל, אם תרצו או לא, הוא אמצעי הזיהוי הכי בולט שלנו. גם כשנפרדנו מן הסנדלים לטובת נייק-אייר, גם כשכובעי הטמבל הפכו למצחיות בייסבול ומכנסי אתא לג'ינס של מעצבים. לעולם תוכלו לזהות ישראלים בכל בית מלון בתבל, על הבוקר, לפי עומס הצלחת. יש לנו עיניים גדולות נורא, ויש לנו - עמוק בתודעה - תחושה של מחסור או מצור, ובגלל זה העגלות בסופרמרקטים שלנו הכי גדולות בעולם.

     

    ומה נעמיס עליהן שהוא כל-כולו רק ישראלי? הרי האוכל שלנו לא נולד פה. רובו היגר איתנו, או שניכסנו אותו לעצמנו, ורק מעט מאד המצאנו. הנה מילון קטן, ממש לא שלם - אתם מוזמנים להוסיף אם שכחנו משהו - שמוקדש לחדוות הלעיסה הישראלית, במיוחד לחג עצמאותנו.

     

     

    א

     

    ארטיק קרח - על שפת הים, במחיר מופקע, ותיזהרו שהמטקות לא יוציאו לכם עין.

     

    אורז אחד-אחד - לבן וצח, מאד לא דומה לריזוטו, די חסר טעם - אבל אחד אחד.

     

    אבטיחים - רק במלעיל. חלק מהגדרת הישראליות עצמה הוא היכולת לדעת איזה טוב ומתוק ולמה בדיוק. רוצים לריב על זה? בבקשה. הנה קביעה אפיקורסית: אי אפשר לדעת איזה אבטיח יהיה מלמיליאן ואיזה ג'יפה, עד שפותחים אותו. ואם כבר - ניסיתם פעם להזריק לאבטיח בערך חצי כוס וודקה ולתקוע את כולו במקרר לשש שעות? מצויין - אבל לא הולך עם בולגרית.

     

     

    ב

     

    במבה - כבר מלאו יותר מארבעים שנים לדבר המופלא הזה, ודור שלישי של ילדים מאושרים גדל עליו. אין, אין כמו כושר האלתור שלנו. האגדה מספרת כי הבמבה הומצאה כדי להעניק חטיף לאחד מבני משפחת אוסם, שלא יכול היה לצרוך גלוטן. ותסבירו לי איך זה שהבמבה קיימת והעולם שותק? והביסלי-גריל?

     

    בננה'לה - רק אצלנו יש שמות חיבה מוקטנים למאכלים שמיוחסים להן תכונות מיתולוגיות. פעם חשבו אימותינו שבננה'לה זה נורא בריא, ודחפו לנו. מאז למדנו להעמיס ולתקוע לבד.

     

    בורקס-קומפלט - עם ביצה חמינדוס, קצת חריף, ומלפפון חמוץ מקופסה. לוהט כמו הגהינום, ממכר כמו גן העדן.

     

    בייגל-טוסט - מי שמכיר דבר כזה במקום אחר בעולם - שיקום. גם כאן יש קומפלט, עם בולגרית, צהובה וזיתים.

     

     

    ג

     

    גלידה מסטיק - עניין של נוסטלגיה יותר מאשר של איכות – נכון שאתם מתגעגעים?

     

    ג'חנון - רולדת בצק שאפשר להשיג בשני מקומות בעולם בלבד: תימן וישראל.

     

    גפילטע פיש - זה לא מזון. זו סיסמה לניגוח עדתי מתמיד סביב דיסקיות דגים אפרפרות עם סוכר. אבל מה, בכל זאת מזון ישראלי, כי כמו הדברים שאנחנו הכי אוהבים, גם בגפילטע אפשר לנגב. את הציר הרוטט, כמובן.

     

    גרעינים - דרך פשוטה לזיהוי זרים שלא הפנימו. יש בינינו כאלה שאומרים "חמניות" ו"דלעת" במקום "תן לי מאתיים גרם שחורים אבל שיהיה טרי-טרי, יש לך של עפולה?"

     

    גבנ"צ - מזון עם מספר קטלוגי צה"לי! מדובר בגבינה הכי חסרת טעם מכל המדף, ובכל זאת הכי נמכרת בישראל. באזרחות קוראים לה "עמק" כדי שלא נתבלבל עם טל-העמק, שהיא בכלל יציאה קופירייטרית מופתית שנועדה להזכיר לנו את גבינת האמנטאל, בכל דבר חוץ מאשר בטעם.

     

     

    ז

     

    זיווה - אוכל עם שם פרטי, גודל מוגדר ושאלה פילוסופית גדולה: חצי-זיוה זה גם כן זיווה?

     

    זיתים - לאט לאט גם אלה הופכים לדת. השחורים נעלמים מן השולחנות שלנו ובמקומם אפשר למסוק ולכבוש לבד, או לקנות קופסת שימורים מופלאה שעליה כתוב בעברית "זיתים מבוקעים, אבל באנגלית – SURI DAFUK.

     

    זעתר - לפחות עבור הכותבים כאן, לעולם זה יהיה טעמה המריר-חריף-מעט מתקתק של האדמה הזאת.

     

     

    ח

     

    חומוס - כל מילה מיותרת. בגופנו נגן על החומוסיה הכי נחשבת שלנו, וגם נדע תמיד למה כל האחרות לא שוות כלום, אפילו שמעולם לא ניגבנו בהן. למתקיני החומוס הביתי ייאמר: נסו פעם השרייה של 24 שעות, ואפילו קצת יותר, ותראו שהחיפזון מן השטן ויש שכר למתינות. אגב, שמעתם את החידוש הלשוני "חומוס-גלגירים"?

     

    חמין - בכל נוסחיו האפשריים, תזכורת מתמדת שמעולם לא יצאנו מן השטייטעל או המלאח. תזכיר לנו למה אנחנו כל כך קרועים על מוקש הבטן האולטימטיבי הזה?

     

    חצילים - ירק שמאפשר לנו להמשיך ולקרוא לכל הממרחים שאנחנו כה אוהבים לנגב בשם הממש לא מתאים "סלט".

     

     

    ט

     

    טוסט צבאי - מי שיצא לו לשרת בכוחות הבטחון למיניהם, יודע שאין כמו ליל חורף,תנור נפט, לחם אחיד פרוס, מרגרינה מרוחה בכפית ועל זה גבנ"צ, ובהייה מתמדת בדבר שנחרך והולך על גבי התנור והופך, איכשהו, לאוכל.

     

     

    כ

     

    כוסברה - מאיר שלו אחראי למשפט בן האלמוות "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה". הולכת ומתאזרחת יותר ויותר, למרות שהעולם נחלק בדיוק לשני חלקים בלתי שווים: אלה שמתים על כוסברה, ואלה ששונאים אותה שנאת מוות. ואנחנו שואלים: מה בעשב הזה מוציא מאיתנו כל כך הרבה יצרים?

     

     

    ל

     

    לוף – קיצור ל-meatloaf, שיכול להיות טעים בתור כיכר בשר ביתית בתנור, אבל אז לא יופיע בורוד-מזעזע ובמרקם של צמר גפן ועם פטנטים של טבחים צבאיים להשבחת הטעם. בואו לא נדבר על הטעם.

     

    לחם אחיד - הולך ונעלם עם הפרטת המדינה. זכרון עמום לכך שפעם היתה כאן ערבות הדדית ולמישהו היה חשוב שיהיה לכולם לחם זול, גם אם זה הלחם של כולם.

     

     

    מ

     

    ממרח שוקולד - עקרון דתי מקודש יותר מאשר מזון. הממרח שלנו "(השחר", אלא מי) משול למסורת חמאת הבוטנים האמריקנית, לא פחות. אם לא גדלתם על זה - לא גדלתם כאן.

     

    מיץ תפוזים - הפרדסים פינו את מקומם לרבי קומות, אז איך זה שכל שנה אנחנו צורכים יותר ויותר מיץ כזה? האם - שומו שמיים - בחשכת הלילה מייבאים תפוזים לארצנו היפה, שפעם זה היה סמלה הייחודי?

     

    מעורב ירושלמי - כיוון שהעוף הוא ציפור הנפש הלאומית שלנו, לעולם לא יהיה גבול לכושר ההמצאה שמתביית על חלקי התרנגולת השונים.

     

     

    נ

     

    נס קפה עם קצף – חתיכת נוסטלגיה, בעידן מכונות האספרסו והחלב המוקצף לתפארה והקפה האיכותי המגורען. לצעירים מאד שלא מכירים, הנה ככה עושים: לוקחים בסיס צבאי, קבוצה של חיילים וחיילת אחת. נותנים להם כפית נס קפה עלית בלבד, שניים סוכר, כמה כפיות מים וספל פלסטיק כחול. אומרים לחיילת, בחייאת מאמי – תעשי נס? והיא מערבבת את החומרים הללו במרץ מספר דקות עד שמתקבל קרם בהיר ותפוח. על זה יוצקים מים ומעט חלב, שותים ומגדלים שפם קצף קטן.

     

     

    ס

     

    סטייק בפיתה - אחת ההמצאות הכי גאוניות בתולדות הקולינריה בכלל, ושלנו בפרט.

     

    סלט ישראלי חתוך קטן קטן - כמו החומוס וממרח השוקולד, גם הוא עיקרון דתי מקודש. כבר ניסיתם להוסיף נענע במקום פטרוזילה, וטריזונים קטנים של לימונים על קליפתם? אם כן, קיבלתם את הגירסה הלבנונית. האמת היא שאין דבר כזה, סלט ישראלי - יש סלט ירקות ערבי, אבל בשם עצמאותנו - מה אכפת לנו?

     

     

    ע

     

    על האש - פולחן מקומי מקודש. רק בישראל יש נפנפים מפלסטיק, איי תנועה עשנים וטונות של בשר חרוך מדי, אבל כמו בכל פולחן, נקפיד לקיימו עד חורמה עם עשן בעיניים, עשרה יועצים מסביב, וחמש מאות אלף מנגליסטים שבחרו כמונו להגיע ליער הנשיא כי שמעו ששם די ריק.

     

     

    פ

     

    פיתה - טוב, גם את זה לא המצאנו, רק שיכללנו את מגוון האפשרויות לטיפול בלחם-עם-כיס. בתור טוסט או פיצה-פיתה תפגשו אותה ממש רק בישראל. וגם פיצה עם זעתר, פיצה עם בולגרית וחצילים.

     

    פרגיות, שיפודי פרגיות - יש לנו הרגל משונה לקרוא לאוכל שלנו בשמות כיסוי. סטייק לבן, למשל - פעם קראו לחזיר "עגל נמוך", וגם "כבש נורבגי". לבלוטת התימוס של העגל אנחנו קוראים "שקדים", ולקוביות בשר משופדות מחלקו התחתון של העוף –פרגית. למה?

     

    פתיתים – פסטה גמדית בטעם חרוך שעושה לה מוניטין במסעדות טרנדיות בניו יורק, שם היא קרויה בתפריט "ISRAELI COUSC OUS"

     

    פלאפל מנה וחצי - הביטוי האולטימטיבי לרעב גדול ובהול.

     

    פלחי אשכוליות - הלפתן הצבאי הכי מוזר בעולם, ולמרות כל הסיכויים - הכי טעים שאפשר. הנה גרסה ביתית: 6 אשכוליות מפולחות בזהירות בלי לפגוע בציפה, כוס סוכר, שלוש כוסות מים. מרתיחים מים וסוכר, מבשלים 10 דקות עד שנהיה סירופ דליל. מצננים. מוסיפים את פלחי האשכוליות, מביאים לרתיחה, מכבים ומצננים. טעים כמעט כמו גרסת הקופסה.

     

     

    צ

     

    צ'יפסלט – ערכת התוספות השגורה שלנו, חלק בלתי נפרד מסעודת הגברים הכי ישראלית שיש, במסעדה של תחנת דלק: חומוס-טחינה-סטק-צ'יפסלט-בווריה-קולה, ותביא עוד קצת חמוצים. ובצל. ותחמם ת'פיתות.

     

     

    ק

     

    קניידלעך -ביטוי לאחוות עדות מפויסת בחג החירות, והפעם היחידה שכל העם מתכנס סביב סיר מרק עם כדורים אפורים בתוכו.

     

    קרמבו - נכון שעצם איזכורו מעלה חיוך על הפנים?

     

     

    ש

     

    שניצל - רק בישראל, שניצל עוף ושניצל הודו נחשבים לשניצל. ולמילה נרדפת ל"אמא, אוכל". הוינאים שהמציאו אותו דוגלים בעגל ובחזיר דווקא, אבל מה הם מבינים באוכל.

     

    שקדי מרק - יש אומרים שגם אלה המצאה ישראלית מקורית. אם נתקלתם בהם במסעותיכם בעולם, אנא דווחו ונוריד אותם מרשימת הגאוניות המקומית.

     

    שקשוקה – אט אט, גם זו הופכת לדת, מאכל שמוציא מאיתנו יצרים לרוב. כל אחד מאיתנו בטוח שיש בידיו המתכון הכי-הכי של הביצים הקרושות הללו, אבל נשמח לקבל עוד כמה.

     

    שוקולד פרה – הו, ילדותנו השניה והקאמבק הכי מרגש בקולינריה.

     

     

    ת

     

    תפוחי אדמה במדורת ל"ג בעומר. תירס מקופסה בטיול שנתי. וודאי שיש עוד, וודאי שאפשר וגם צריך להתווכח על זה - כי אם לא נתווכח איך, איך נהיה ישראלים לכל דבר? תוספות ומתכונים יתקבלו בברכת חג שמח.

     

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מילון האוכל הישראלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מאיר פרטוש
    צ'יפסלט - ערכה קבועה
    צילום: מאיר פרטוש
    במבה - דור שלישי של מאושרים
    צילום: אפי שריר
    זיתים - הדת החדשה
    צילום: אפי שריר
    ממרח שוקולד - עקרון מקודש
    צילום: בילי ואבירם
    שניצל - הוינאים לא מבינים באוכל
    צילום: בילי ואבירם
    צילום: רויטרס
    קרמבו - מעלה חיוך על הפנים
    צילום: רויטרס
    חומוס - אין מה להוסיף.
    מומלצים