חוץ מנעמי

הגרון נשנק, העיניים מתלחלחות והלב נשבר נוכח מר גורלה של חברת הכנסת נעמי בלומנטל. כל-כך מקופחת. כל-כך אומללה. כל-כך בלונדינית, שבא לבכות. 11 שנים מכהנת בלומנטל בכנסת. נסעה לכנסים בינלאומיים, עמדה בראש ועדה מכובדת, ועד למעלת סגן שר במשרד חשוב הגיעה. דרכה סלולה, מרופדת בנוחות, בכבוד ובכסף. ואז, פתאום, רוח גדולה באה, ומטלטלת לרגע את המערכת הפוליטית. כל עבריין פוליטי שיש טיפת שכל בקודקודו מוצא לו מסתור. בלומנטל מוצאת את עצמה לבד, חשופה ב"סיטי טוואר".

וואללה, מסכנה, אומרים חברי ליכוד רבים, ולא רק חברי ליכוד. מסכנות היא אכן נשק רב עוצמה בפוליטיקה הישראלית. היא סיפקה תירוץ נאה, רב רגש, לאחדים מחברי ועדת הכנסת שהצביעו אתמול נגד הסרת חסינותה של חברתם. אבל גם בנשק הזה צריך להשתמש בזהירות ובשכל. בדרך אל הדיון בוועדת הכנסת עשתה בלומנטל את כל המשגים האפשריים. גם ניצחונה כביכול בהצבעה אתמול הוא משגה. כל-כך הרבה שנים בפוליטיקה. כל-כך הרבה כסף משפחתי שיכול לקנות עצות טובות. וכל-כך הרבה שטויות.

הפרשה שבגללה הסתבכה בלומנטל מתמקדת במימון אירוחם של חברים במרכז הליכוד במלון הרמת-גני, ערב בחירת המועמדים לכנסת. בפרשה היתה הסתעפות צדדית של פרשיות חמורות בהרבה, שהתרחשו במאבקי הבחירות בליכוד. הקרב בליכוד היה קודם כל על השליטה בסניפים. למה סניפים? קודם כל, משום שדרך הסניפים אפשר להבטיח שליטה ברשויות המקומיות, ודרך הרשויות אפשר להשתלט על זכויות בנייה וקרקע וחוזים עתירי כספים. שנית, משום שדרך הסניפים היה אפשר להשפיע על תוצאות המאבק הניטש בתקופה ההיא בין שרון לנתניהו. כך השיקה השחיתות המקומית למאבק על הנהגת האומה, וכך נשבעו רבים בצמרת הפוליטית אמונים לעבריינים פליליים.

כאשר זומנה בלומנטל לחקירה, היא בחרה בזכות השתיקה. זה היה משגה. אפשר לדבר, ובכל זאת לא לומר דבר, כמו שנהג ראש הממשלה בכל חקירותיו. ואפשר להנפיק הסבר מתקבל על הדעת. למשל: שהמתארחים במלון היו פעילי המטה שלה. הם באו מקצווי ארץ ועבדו למענה יומם ולילה. המעט שאפשר היה לתת להם הוא מיטה ומזרן וקצת אוכל.

לא במפתיע בחר היועץ המשפטי לממשלה להתחיל בהגשת כתב אישום נגד בלומנטל. בלומנטל היתה הפרשה הקלה ביותר והיריב הקל ביותר. אילו אני היועץ של בלומנטל, הייתי מציע לה ללכת אל ועדת הכנסת ולבקש, בנאום נוגע ללב, אנא, הסירו את חסינותי. אפשרו לי ללכת לבית המשפט ולהגן על צדקתי. ואז הייתי עושה מה שעשו עבריינים גדולים ממנה, שוכר את מיטב עורכי הדין ומוציא אותה מבית המשפט נקייה, זכה וערוכה לבחירה מחדש. צדיקים לא צריכים להיבהל מבית המשפט. כפי שהתברר בעבר, גם מי שאינם צדיקים גמורים לא צריכים להיבהל.

אבל בלומנטל בחרה בדרך הפוכה. היא הסתמכה על פחדם של חברי הכנסת, בעיקר אלה שנבחרו בתחמנויות, מפני כתבי האישום שבדרך. המסכנות היתה המעטפת. הפחד היה המהות.

והיא ניצחה. לניצחון יש מחיר אישי: החשד הפלילי ימשיך להיות תלוי מעל נעמי בלומנטל בשוכבה ובקומה ובכל רגע שתציץ בראי. עבריינים חיים עם זה בקלות. בלומנטל איננה עבריינית, ובוודאי שאיננה מקצועית.

חברי ועדת הכנסת, אלה שהצביעו בעד בלומנטל ואלה שנעדרו, הוכיחו שהם יודעים לדאוג לעצמם. כל הכבוד. לא נותר אלא לשאול, מי ידאג לכנסת.