כפייה מרצון
ישראל הייתה צריכה לכרוע על ברכיה ולקבל בהכנעה את מפת הדרכים. צריכה הייתה להודות למי שסיבך את המצב עבור הפלסטינים וטרח להוציא אותם רע כבר בהתחלה
חלון ההזדמנויות הזה שכולם מדברים עליו עכשיו, הוא מין חלון הזוי במוחם הקודח של הפוליטיקאים. ברצותם יפתחו, ברצותם יסגרו, בלי שום קשר למרחב ההזדמנויות האמיתי. אלא שלפוליטיקאים יש נטייה לצמצם את כוונותיהם הרעות אל תוך כוונות מצומצמות זמן, כדי שברגע שיצטרכו לממש משהו מתחום ההזדמנויות, הם יוכלו להגיד אופס! החלון בדיוק נסגר.
מפת הדרכים, על הנייר, היא החלום הישראלי האולטימטיבי. ארה"ב המציאה תוכנית שאין שום סיכוי שהצד הפלסטיני יכול (או צריך) לקיים, וכיוון שמדובר בתוכנית שכל מרכיביה שלובים ומותנים זה בזה, סופו של התהליך – או אפילו שלבו השני של השלב הראשון, לא יגיע לעולם. ישראל מצידה גומלת לאמריקנים הידידותיים בכך שהיא מערימה קשיים על הסף. אלה כמו אלה עושים קולות כאילו האמריקנים צריכים לכפות עלינו את התהליך, וכלל לא ברור אם יותר משהם רוצים לכפות אנחנו רוצים יותר שהם יעשו זאת. אבל, כאמור, הכל קשקוש. לא האמריקנים ולא הישראלים מתכוונים ברצינות שהתוכנית הזו תיושם.
ישראל, באופן אמיתי ולא כתעתועי מניפולציות, הייתה צריכה לכרוע על ברכיה ולקבל בהכנעה ומתוך אהבה את מפת הדרכים. כמו שהיא. על כל פרטיה ודקדוקיה. צריכה הייתה להודות למי שסיבך את המצב עוד יותר עבור הפלסטינים וטרח להוציא אותם רע עוד לפני שהכל מתחיל. אבל כמו שזה נראה, הישראלים טרחו לקרוא רק את הסעיפים המחייבים אותם (כל-כך מתונים ומינוריים לטעמי) ונעמדו על רגליהם האחוריות, "הגידול הטבעי בהתנחלויות", והתעלמו לגמרי מכך שכל תביעה מישראל מבוססת על קיום תביעה מקוממת ובלתי אפשרית מהפלסטינים.
למשל: "בשלב הראשון, הפלסטינים מתחייבים מייד להפסקה ללא תנאי של האלימות". נו, על זה בכלל יכולים הישראלים לנוח בשקט, לחכות בסבלנות לפיגוע הראשון ולפוצץ הכל. כל מה שישראל צריכה, על-פי התוכנית, לעשות בשלב הזה הוא "ללוות את הפעולה בצעדים תומכים", כלומר, לא להפריע.
ועוד בשלב הראשון: "הפלסטינים מתחייבים לרפורמה מדינית כוללת כהכנה להקמת מדינה, לרבות הכנת טיוטה של חוקה פלסטינית ובחירות חופשיות, הוגנות ופתוחות" ומה ישראל תעשה בינתיים? נכון, "תנקוט את כל הצעדים הדרושים לנירמול חיי הפלסטינים" א-ביסלע. בדיוק כמו שאמר פאוול.
וכך זה ממשיך עד סוף התוכנית הכתובה. הדרישות מהפלסטינים נוגעות בערכים (דמוקרטיה) ותהליכים שמצריכים הרבה יותר מאשר רצון טוב ונכונות אמיתית של אבו-מאזן, וישראל נדרשת למחוות המינימליסטיות ביותר אי-פעם.
אני לגמרי לא מתלהבת מהתערבות אמריקנית, שלא לדבר על כל סוג של כפייה, בעניינים שלנו, אבל החובבנות שבהכנת התוכנית מעידה על חוסר עניין אמיתי להגיע להסכם. האמריקנים סגרו לפלסטינים את חלון ההזדמנות הוירטואלי עוד לפני שפתחו אותו, ובכך, שלא יהיה לנו שום ספק, הם מנעו גם מאתנו עוד הזדמנות להתקדם.
ישראל צריכה, לבד ובלי שום לחץ, ליישם את חלקה בתוכנית באופן חד-צדדי, ולהיות כנה, אמיתית ואמיצה בבואה אל מרחבי ההזדמנויות הבלתי מוגבלות.
