קטן, חכם ועתיר טכנולוגיה

עכשיו כולם אומרים שהסוף היה ידוע מראש, לפחות שהם ידעו כי כך זה ייגמר. לא חשוב שלפני שבועיים-שלוש הם עוד צחקו לפדיחות של האמריקאים כפי שהן הצטיירו בדיווחים אירוניים משדה הקרב או מאוהל התדרוכים במפקדת חיל המשלוח לעיראק. בעתיד האסטרטגים והטקטיקנים עוד ילמדו, ילעסו, יעכלו ויתמצתו את לקחי מלחמת מעצמת-העל האחרונה במכונת המלחמה החלודה והמתפוררת של רודן פרימיטיבי מהמזרח התיכון.

זה לא מגזין צבאי ונשאיר לנפוליאונצ'יקים את הכבוד להפריד בין מה שקרה למה שדווח, בין מציאות לתדמית, ובין אירועים אקראיים ללקח שצריך להפנים. אבל כבר ברור מי קוטף נכון לעכשיו את מלוא הקרדיט על ההצלחה. אזרח מתבגר וממושקף, עם מבט של שועל ועקשנות של פרד, שמאמין כי החיילים המקצועיים עוד לא קלטו את מלוא המשמעות של המהפכה הטכנולוגית.

ניאו בליציזם

דונלד רמספלד לא שכב במארבים ולא אכל מהמסטינג ובכל זאת הוא מצליח לעצב את הצבא של הגדולה במעצמות לפי תפיסת העולם ההי-טקית שלו. משוחרר ממחויבות למוסדות שמרניים מיסודם, הוא (שמרן פוליטי וטכנוקרט יבש, מהסוג שלא מהסס לחתוך את מה שנחשב על ידו לפטפוטים סנטימנטאליים) מגדיר מחדש את הצבא האמריקאי סביב מודל שאפשר לקרוא לו "ניאו-בליציזם".

כמו רומל 60 שנה לפניו, הוא שם דגש על תנועה מהירה, תמרון בלתי צפוי, עקיפת הכוחות המרכזיים ותקיפת העורף המנהלתי-פיקודי, שימוש אינטנסיבי בעוצמה אווירית, הפעלת יחידות קטנות ואיכותיות שלמדו ללחום בצורה עצמאית למחצה בעורף האויב, ניצול היתרון האיכותי בנשק ובמערך השליטה והבקרה, והכרת נקודות החולשה של היריב שעוד לא השתחרר ממוסכמות המלחמה הקודמת. אך בניגוד לתסכול הסופי של רומל, הצבא האמריקאי מסוגל לתמוך בתורת המלחמה של רמספלד עם מערך לוגיסטי חובק עולם.

החזון של ברק

גם אם המומחים הצבאיים ימשיכו להתווכח עוד שנים רבות, במישור המדיניות הביטחונית, כפי שמבינים אותה פוליטיקאים בכל העולם, התפיסה הרמספלדית הפכה להצלחה שלא מתווכחים איתה. וזה אומר רפורמות מרחיקות לכת בהצטיידות של צבאות לקראת המלחמות העתידיות.

המודל מדבר על צבא קטן, חכם, מצויד במיטב הטכנולוגיה - בקיצור, החזון של גנרל ישראלי בשם אהוד ברק, שזכה להיות רמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה - בלי שהוא יצליח בעצמו לממש את המודל. לא רק צבאות גדולים סובלים משמרנות-יתר וחוסר יכולת לחשוב "מחוץ לקופסה".

גם חברות גדולות מתקשות בכך, משום שבדרך כלל הרובד העליון של ההנהלה העסקית חושב באותן תבניות שמרניות כמו מרבית הגנרלים וכמעט כל הפוליטיקאים. ולכן רמספלד התחיל להניע יוזמה חדשה של הפנטגון, במסגרתה מאות חברות הי-טק קטנות - שלרובן אין כל קשר בעבר עם הממסד הביטחוני - תקבלנה תמיכה בפיתוח רעיונות מקוריים, תוך עקיפת המכשולים הבירוקרטיים המקובלים. אפשר ללמוד מכך וליישם בישראל תוכנית דומה, שתנצל את עודף המוחות המושבתים בתעשייה שלנו.

יותר למידע, פחות לכבישים

מזה שנים שאני טוען בטור הזה, שההשקעה הממשלתית בתשתיות צריכה להיות מרוכזת בתשתיות מידע, ופחות בכבישים ומחלפים. נקודת התחלה טובה יכולה להיות רשת אינטרנט אולטרה-מהירה, דוגמת Internet 2 האמריקאית, שתחבר כתריסר מרכזי מחשבים ל-Grid רב-עוצמה של משאבי עיבוד מידע עבור המו"פ המדעי וההנדסי בישראל.

טכנולוגיות ה-Grid, פותחו ברובן במסגרות אקדמיות ואין סיבה מדוע האקדמיה הישראלית לא תדע ליישם אותן גם במקומותינו. יבמ בוודאי תשמח לעזור ולמכור את המומחיות שהיא רכשה בתחום. מרכזי המחשבים שמדובר בהם יהיו מהסוג של "אשכולות-על" (Super Clusters) מהסוג שמתואר בגיליון זה בכתבה על טכנולוגיות Dell.

בכל צביר ירוכזו בין 1000 ל-4000 שרתים (למשל בתצורת Blade Server), עם 4000 עד 16,000 מעבדים מהירים (פנטיום-4, פנטיום-M או איטניום), לפחות טרה-בייט זיכרון RAM ו-50 טרה-בייט נפח דיסקים, ותשתית תקשורת מקומית המבוססת על 10 Gigabit Ethernet או על התקן המתפתח InfiniBand. העלות הממוצעת של מרכז כזה צפויה להיות כ-10 מיליון דולר, כמו מחלף ממוצע.

כסף קטן

העוצמה החישובית החזויה תהיה, בממוצע, מעל 10 TFLOPS בכל מרכז, 100 TFLOPS ב-Grid כולו. פריסת הרשת כולה - מרכזי עיבוד מידע, סיבים אופטיים, תוכנה ויעוץ - תעלה בערך מיליארד שקל. כסף קטן בהשוואה לכמה סעיפי בזבוז מובהקים בתקציב המדינה.

ההשקעה הזאת תיתן להי-טק הישראלי תשתית טכנולוגית שאין לה אח ורע בעולם ותאפשר לחברות ישראליות להתחרות בליגה העולמית של מוצרי חומרה ותוכנה, אזרחיים וצבאיים, באלקטרוניקה וביו-טכנולוגיה, תקשורת והדמאה. חלק גדול, אולי מכריע, מהכסף יוצא בישראל על מוצרים ושירותים שנרכשים כאן, והוא שיניע את גלגלי התעשייה המקומית טוב יותר מכסף המושקע ביבוא עובדים זולים, ברזל, אספלט וחלקי חילוף לטרקטורים.

הידע המקומי שיירכש במהלך הפרוייקט ישמש בסיס לפעילות עסקית בינלאומית, כאשר החברות שהשתתפו בו ימצאו קונים למומחיות שהן צברו. האקדמיה הישראלית תצבור יוקרה ותחזור למשוך אליה מוחות גולים. וגם מערכת הביטחון שלנו תגלה כי השקעה בסיליקון וסיבי זכוכית יכולה להיות אפקטיבית לא פחות, כנראה יותר, מרכישת עוד כמה אלפי טון פלדה ממונעת או תוספת עוד כמה אלפי גולגלות למצבת כוח האדם.