הסרבנים: "אף אחד לא הרגיש שמשהו לא בסדר"
תנועת "האומץ לסרב" קיימה ערב תמיכה בו סיפרו חיילים על החוויות שגרמו להם לסרב להמשיך ולשרת בשטחים. אך תמימות הדעים נקטעה בידי אדם שטען: "סירוב לשרת אינו לגיטימי"
"אני זוכר שהיינו עוברים בין הבתים... חיפשנו מבוקשים בשביל השב"כ, השב"כניקים כמובן לא מלכלכים את הידיים, הם נכנסים אחרינו ומדברים עם האנשים בבית. אני זוכר שהגענו לאיזה בית עם חוקרי השב"כ. זה היה כמו בסרטים - היה החוקר הטוב והחוקר הרע. החוקר הטוב אמר לאנשים שגרו שם: 'למה אתה לא בסדר איתנו, תהיה בסדר איתנו ונהיה בסדר אתך'. החוקר הרע לא דיבר. הוא פשוט פוצץ את אחד האנשים שם במכות.
"הוא עשה לו הכל, כולל בעיטות לאשכים, חתכים בבטן, מרפקים לשיניים. בסוף הסתבר שהבנאדם הזה הוביל אותנו – היינו צריכים ללכת איתו – לאיזה רועה כבשים בן 14 שהיה במרעה. כשהגענו לשם הם פשוט הושיבו את הילד הזה והתחילו להכניס לו מכות רצח. אחרי כמה ימים ראיתי אותו בבית חולים בשכם, מגובס מהרגליים עד לצוואר. אם שואלים אותי, לא נראה לי שהוא בין החיים היום".
כך תיאר אמש (יום ה') סגן דוד זונשיין, סרבן שירות בשטחים, את אחת מהפעולות בהן השתתף בעת ששירת כקצין קרבי בשטחים. הדברים נאמרו בערב שיזמה תנועת "האומץ לסרב" תחת הכותרת "לוחמי חירות ישראל - ישראלי, ציוני, לוחם, סרבן".
"אתם התקווה של העם הזה"
"נטפלו אליכם מפני שרצו להראות שאתם שמאלנים, יפי נפש ורכרוכיים", אמר אחד מהנואמים בערב, פרופ' יוסף אגסי. "אני צמא לגאווה לאומית ולהתחדשות מוסרית וזה מה שאתם - אתם התקווה של העם הזה".
"אני זוכר מה שנקרא 'נוהל כתובות'", שיחזר שי רוזן-צבי, סמל ראשון בשריון. "היינו מגיעים לאיזושהי כתובת, דופקים על הדלת הראשונה ומוציאים החוצה את אחד האנשים שגר בבית. זה היה חייב להיות גבר, והיה חייב להיות בוגר - אלה היו שני התנאים היחידים. היינו מוציאים אותו החוצה בכוח ומכריחים אותו לנקות את הכתובות על הקירות בחוץ. אני זוכר שההשפלה היתה חלק מהשגרה והנוהל. אף אחד לא הרגיש שקורה פה משהו לא בסדר. רק אחרי הרבה זמן התחלתי פתאום לקלוט, ואז התחלתי לעשות את ההשוואות: מה אם היו מוציאים אותי ככה באמצע הלילה מהבית. או יותר מזה – מה אם היו מוציאים את אבא שלי. מה הייתי מרגיש אז".
"להגיד 'אני לא משחק' זה לא לגיטימי"
את תמימות הדעים בקרב הנוכחים קטע לפתע אדם מבוגר שהתפרץ לדבריו של אחד ממנהיגי תנועת הסרבנות, חן אלון. "אתם אמרתם שיהיה פה דו-שיח, אבל זו הפגנת תמיכה חד צדדית", קרא לעברו. "בגלל אנשים כמוך אני חזרתי לעשות מילואים בגיל 65".
הדובר, ישראל קידן, בן 67, בא לכינוס במטרה לקיים דיון עם מובילי תנועת "אומץ לסרב" והתאכזב לגלות שדיון כזה כלל לא תוכנן. קידן, ציוני גאה, אינו ממתנגדי התנועה, אך הוא סבור שהבחירה בסירוב לשרת כדרך לביטוי מחאה פסולה מעיקרה.
"כמובן שאני מתנגד לאכזריות שתוארה הערב כלפי אנשים באשר הם", אמר קידן, "אבל אני חושב שמה שעושים היום החיילים בשטחים זה שמירה על קיומנו. הילדים שלי גם הם לא התגייסו מסיבות שונות, וכשאני ראיתי שזה המצב, אני עצמי התנדבתי שוב לשירות מילואים. היום אני עושה פטרולים על קו התפר. באחד הסיבובים שלי שם פתאום ראיתי את הבן שלי בהפגנה נגד עקירת עצי זית, שזה לגיטימי לגמרי בעיני. אבל האנשים המצפוניים הללו הם אלה שצריכים להיות שם. הם לא צריכים להוציא עצמם מהשורה ולהגיד 'אני לא משחק'. אחרת איפה הלקחים מהשואה?"
