בזכות השביתה הדמוקרטית

בסוף השבוע טענו כלפי שאני מבקש לשלול את זכות העובדים לשבות ושאני נגד הדמוקרטיה. ההיפך הוא הנכון, אני בעד שימור זכות השביתה. אני בעד חיזוק הדמוקרטיה. לכן אני סבור שההחלטה לשבות צריכה להתקבל לא על-ידי קומץ ראשי ועדים, אלא על ידי כלל החברים בארגון העובדים בהצבעה הדמוקרטית.
מאחר שהטענות כלפי התבססו על דברים שכביכול אמרתי במסיבת עיתונאים ביום חמישי האחרון, אני מביא להלן את דברי, מילה במילה. דברים משום מה מבקרי בחרו להתעלם מהם:
"רוצים לשבות – זכותם. רוצים להפגין – זכותם. רוצים למחות – זכותם. אבל ההחלטה על השביתה צריכה להיות ברוב. אנחנו רוצים דמוקרטיה. המון עובדים מצביעים ברגליים, הם רוצים לעבוד. מישהו שאל אותם? היתה איזו הצבעה? היתה איזו קלפי? העידן של ועדים מונופוליסטיים שמחזיקים אותנו בגרון נגמר. זה היה במאה ה-19. אנחנו עכשיו במאה ה-21. כלכלות שהפסיקו את הדבר הזה צמחו, כי יש צדק חברתי. איזה צדק חברתי יש כאן? אנחנו לא בתקופה אפלה שבה קומץ ועדים מחזיק אותנו בגרון".
כל מיש שקורא את דברי אלה מבין, שהאמירה שאני כביכול מתנגד לזכות השביתה או לתהליך דמוקרטי, היא טענה אבסורדית. מה גם שהנוהג המחייב החלטה דמוקרטית כדי לפתוח בשביתה נהוג זה עשרות שנים בבריטניה, ובמפלגת העבודה (הלייבור) השלטת אינה מעלה על דעתה לשנותו.
הצעות ברוח דומה הועלו על ידי השר אברהם פורז עוד בכנסת הקודמת ועל ידי חברת הכנסת רוחמה אברהם בכנסת הנוכחית, ואולי הגיע הזמן לדון בהן ברצינות. אסור להסכים לסילוף של דברים, אבל קשה עוד יותר להסכים לבורות. כי היה מי שאף טען שדברי סותרים את תורתו הליברלית של ז'בוטינסקי, ועל כן גם כאן עלי להביא את הדברים כהווייתם. הנה מה שכתב ז'בוטינסקי ב-1932 על המדיניות הנכונה כלפי גלי השביתות:
"כל שבוע כמעט מגיעה ידיעה על שביתה חדשה... איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות, חס ושלום, פועלים חייבים להיות מאורגנים. רוצים לשבור את התביעה שלה למונופולין ושלטון, וזה נכון". זה היה נכון לפני 70 שנה. זה נכון גם היום.