שפן על חזקים
הדיון בעלייתה ונפילתה של תוכנית האוצר הוא שיעור מאלף בהבנת המנהיגות הפוליטית שלנו
אל תאמינו לתרועות הניצחון של פקידי האוצר. בקרב על התוכנית הכלכלית הם הפסידו. ההסכם שהושג אור לאתמול בין פרץ לנתניהו קובר את עיקרי המהלך הדרמטי שלמענו הסכים נתניהו לכהן כשר אוצר. כגודל היומרה גודל השבר. נתניהו פעל מתוך שכנוע שהמשק עומד על סף תהום. רק שינוי מהפכני יציל אותו. הוא דחף את פקידי משרדו לשלוף ממגירותיהם עוד ועוד הצעות מרחיקות לכת. אל הקרב נגד ההסתדרות הכניס את כל הרטוריקה הלוחמנית שמופעלת בישראל נגד אויבים מבחוץ. בסוף גמר עם גזר גמדי. נתניהו לא היה גיבור על חלשים, כפי שטענה ההסתדרות. הוא היה שפן על חזקים.
הדיון בעלייתה ונפילתה של תוכנית האוצר חורג משאלות כלכליות. הוא מלמד מי באמת חזק בחברה הישראלית ומי חלש, איפה יש סולידריות ואיפה היא נעלמה ואיננה. והוא שיעור יוצא מהכלל בהבנת המנהיגות הפוליטית שלנו, בהווה ובעתיד. אפשר ללמוד ממנו על הציניות המופלגת של בנימין נתניהו ועל סדרי העדיפויות האמיתיים של עמיר פרץ.
על פי הגרסה שהונפקה מסביבת ראש הממשלה, שרון הבין לקראת סוף הקדנציה הקודמת שהמשק עומד על עברי פי פחת. נדרשת מהפכה. סילבן שלום לא יוכל לעשות אותה. רק ביבי. בצר לו, שלח את ראש לשכתו דב וייסגלס אל נתניהו, ובפיו תחנונים: בוא להושיע את המשק.
נתניהו לא קנה את הגרסה הזאת, לפחות לא בהתחלה. הוא חשד בשרון, שהוא הופך אותו בזדון לאיש הרע של הממשלה. אם יסרב, הוא ייחשב למי שמעדיף את האינטרס האישי שלו על האינטרס הלאומי. אם יאמר כן, ישא על גבו את המחיר הפוליטי של הכישלון הכלכלי.
במבט לאחור, החשדות לא היו בלתי-מבוססים. מסתבר ששרון הכיר את נתניהו יותר משנתניהו הכיר את עצמו. נתניהו אמור היה להציג תוכנית קיצוצים כואבת, שתצמצם באופן ניכר את הוצאות הממשלה. לא היה מנוס מזה. אבל נתניהו שייך לליגת-העל, ליגת ראשי הממשלה. הוא רצה יותר: הוא רצה לשנות כללי משחק מושרשים ביחסי העבודה בישראל, לחסל את הקביעוּת בעבודה במגזר הציבורי, לעקר את כוחם של ועדי העובדים, לצמק את זכות השביתה. אולי האיום שלו להחליף הסכמי-עבודה חתומים בחקיקה בכנסת היה רק טקטי, אבל השאיפה לכבוש את הבית ברחוב ארלוזורוב הייתה אמיתית.
השביתה שעליה הכריז עמיר פרץ לא הייתה פופולארית. קשה לספוג פיגועים, לגמור את החודש בקושי ואחר-כך להתלהב מהררי הזבל המתערמים ברחובות. מה גם שהתברר – וזאת חולשתו הגדולה של פרץ וחולשת ארגונו – שהוא מייצג לא את החלשים, כטענתו, אלא את ועדי העובדים החזקים והיהירים במשק. הוא משרת קפריזות: כשיש לאוברקוביץ' קבוצת כדורגל, נתב"ג נפתח, כשוועד עובדי "אל-על" רוצה לדפוק את החברות הזרות, נתב"ג נסגר.
ואף-על-פי-כן, נתניהו לא הצליח לשכנע עובד אחד למרוד בוועד שלו. זה כוחה של מסורת. זה כוחו של משחק הכוחות, שמונע עריצות שלטונית ומבטיח דמוקרטיה. נתניהו צודק: חלק גדול מראשי הוועדים כושלים ומושחתים. הכוח עלה להם לראש. ובכל זאת, העובדים מעדיפים שהם יעמדו כחיץ, כשכפ"ץ, בינם לבין הממשלה.
לא רק עמיר פרץ כיווץ את תוכנית נתניהו. הרעיון לאחד בכוח רשויות מקומיות ולצמצם באורח דראסטי את מספרי הסגנים ברשויות נפל גם הוא. קודם כל, הוא לא היה בשל: כאשר פקידי האוצר הניחו אותו על שולחנו של נתניהו הם העריכו שרק מקצת מהרשויות יאוחדו, ורק חלק מהסגנים ייעלמו. שנית, הוא לא עמד בלחצים הפוליטיים בתוך הליכוד. התברר שכמו שפרץ תלוי באוברקוביץ', נתניהו תלוי בעוזי כהן.
ועכשיו נתניהו מכווץ, לשמחת שרון. ופרץ הוא מועמד מעניין לראשות מפלגה שממנה פרש: "העבודה". הוא יכול לספק למפלגה האומללה הזאת אג'נדה. ומה שמעניין באמת איננו הטוטו הפוליטי אלא השאלה הגדולה: האם נתניהו צדק, ואנחנו באמת הולכים לתהום. אם התשובה היא כן, אבוי לנו. ההסכם-לא-הסכם שגמר עם ההסתדרות הוא הדבר האחרון שיעצור אותנו בדרך למטה.
