דיוטי פרי / גבי ניצן

התור, כמובן, היה תקוע. בהתחלה עוד אפשר היה לחשוב שהוא רק זז מאוד מאוד לאט – כל כך לאט עד שלא ניתן להבחין בשום תנועה. נגד זה, כמובן, אין מה לעשות, כי מבחינה טכנית כל זמן שתור זז, הוא לא תקוע. לכן העיכוב התקבל בשלווה יחסית. עמדנו, חיכינו.

השעה היתה שלוש, שעתיים לפני מועד ההפלגה. בסוף כולנו נעלה. בינתיים, נחליף שמועות על הדיוטי פרי (אומרים שיש מערכת קולנוע ביתית במאתיים דולר) ועל הקזינו (בהפלגה לפני חודשיים מישהו הפסיד 100 אלף שקל ומישהו הרוויח כל כך הרבה שעכשיו משלמים לו בשביל שלא יפליג). בין לבין, נצחק ברוח טובה על הבעל של שנטל (שלא מחליף גרביים בלי לשאול אותה) ונחלוק אינפורמציה חיונית בקשר לחיים בלב ים (עדיף לשתות כל הערב סוג אחד של אלכוהול, לא חשוב איזה, ואפשר לצאת מזה בשלום; ערבוב תמים של כוס בירה בצהריים וכוסית יין בערב ישגר את ארוחת הערב שלך אל הדגים).

האולם היה ממוזג, חלון אלכסוני הטיל על התור כתם שמש חמים. ואז, אט אט, התחילה להתגנב אל רוח הסייסטה הציבורית שמועה מטרידה: התור תקוע, לגמרי. במשך כל הזמן הזה, אף אחד לא זז.

עד הרגע שבו חילחלה ההבנה אל התודעה הקולקטיבית, רוב התור היה מרוכז באולם החיצוני הגדול, ורק מיעוטו – הנַחנחים שהגיעו ארבע שעות לפני הזמן – עמד באולם הפנימי הקטן והצר, שבו ממוקמות העמדות של ביקורת הגבולות. עכשיו יכולנו לראות שהם לא עומדים, אלא יושבים על הרצפה. סימן רע מאוד.

המהלך הבא היה כל כך מורכב, שרק בהילוך חוזר ואיטי אפשר יהיה לשחזר את צעדיו. ברגע אחד הפכה השמועה מהחזית לידיעה. ברגע הבא התרוקן האולם הגדול מכל אנשיו, והאולם הקטן הפך לערימה כאוטית ומיוזעת של אזרחים מודאגים. התברר שהמחשב המשטרתי מקולקל והשוטרות לא יכולות לבדוק את הדרכונים. "תסלחי לי מאוד," צועק איש בחולצה תכלת, "זה מעניין את התחת שלי. את הבעיות שלכם תפתרו בזמן הפנוי שלכם, לא שלי."

למרבה התדהמה, כעבור חצי שעה התקבלה עמדתו של האיש עם התחת. הוחלט לרשום את פרטי הדרכונים בכתב יד ולשחרר את ההמון המהביל, לפני שייגרם לשוטרות משבר מקצועי בלתי הפיך. הקהל כבר צפה את המהלך לפני שתי שמועות, וכולם היו ערוכים בתורים צפופים. השאלה 'מי היה פה קודם' נשארה רלוונטית כרקע סנטימנטלי בלבד. עכשיו דיברו כאן תושייה, נסיון חיים ונחישות ברזל. מי שמיצמץ פיספס, מי שהיסס נפלט.

זה לא היה אישי. מימיני ניצב מר גולן – מנהיגהּ הבלתי מעורער של קבוצת גילאי חמישים, שהוכיחה יכולת להעביר צחוקים ברגעי שלום ולקרוע את כולם בשעת מלחמה. בינו לביני, מתחת למרפק שלי, עמדו שני נכדיו החמודים, דוחפים כמו שרק ילדים מעיזים לדחוף. ממעל, צמודה אל הכתף השמאלית שלי, גלשה רעמת שׂערהּ המטופחת-לשעבר של אשה בשנות הארבעים לחייה, שמדי פעם צרחה לבעלה שיבוא להחליף אותה (אבל הוא היה תקוע בתור לעמדה אחרת), ולפנַי השתרע קיר מוצק של מסה אנושית. אי אפשר להבחין איפה נגמר איש אחד ואיפה מתחיל הבא (שלא לדבר על איפה מתחיל תור אחד ואיפה מתחיל הבא).

מה שיפה בַּתור הישראלי זה שאף אחד לא נכנס לפאניקה. אילו תייר בלגי היה נקלע למקום שבו עמדתי, הוא היה נתקף חרדה קיומית: אי אפשר לברוח, אי אפשר לנשום, מִפלס העצבנות סביב עולה בטור גיאומטרי. חילופי דברים קשים מתנהלים בין אנשים במגע פיזי מלא, כולם משגיחים על כולם, ויכוחים חריפים מתגלעים על אודות חוקיותן של קומבינות שונות (האם מותר לאדם אחד לעמוד בתור בשביל קבוצה של עשרה? ומנגד – האם חוקִי שקבוצה של עשרה תעמוד ותנצל את ממדיה כדי להשתלט על שני תורים גם יחד?), ילדים בוכים, שוטרות מאיימות.

ואף אחד לא נבהל, אף אחד לא נעלב. כולנו יודעים שזה ייקח את הזמן שלו, ובסופו של דבר, כשניפּלט לצד השני, אל רציף הנמל, יתחיל סרט חדש. האנשים שמלפנַי ומאחורי יהלכו בנחת, מצלמים מרחוק את הספינה, עוצרים לסיגריה ומקשקשים כאילו אין להם דבר עם האנשים ההם – שלפני רגע עשו הכל כדי שאף אחד לא יידחף לפניהם. התייר הבלגי היה מתפלא מאוד: למען איזו מטרה נלחמו כאן בשיניים ובמרפקים? אבל שאלה כזאת מעידה על בורות: תוצאותיה של מלחמה לא נמדדות בהישגים שלך, אלא בהישגים שמנעת מהיריב. ברוכים הבאים לספינת האהבה.

באיחור של שלושת רבעי שעה, ברבע לשש לפנות ערב, הספינה יוצאת לדרך. אבל עד שאני מגיע לחרטום כדי לחזות בפלא, המנוע שוב דומם. סירת משטרה כרישית מאגפת את הלווייתן הלבן שלנו. שני שוטרים במכנסי חאקי, חולצת טריקו כחולה כהה צמודה לשרירים ואקדח בחגורה צועקים משהו. שניהם משכנעים לגמרי בליהוק שלהם. הצעיר – טום קרוז – מתרוצץ בחוץ, על הדופן החיצונית, מבצע את כל הפעלולים שלו, בלי כפילים. ליד ההגה, בתפקיד דמות האב, ברוס וויליס. שניהם מחליפים צעקות עם גשר הקברניט, כאילו מכשיר הקשר לא הומצא כבר במאה הקודמת.

הרוח נושאת פיסות שבורות של הברות, אבל לשלושת הבחורים הצעירים שלידי יש אינפורמציה: אחד מהם בדיוק עבר ליד הגשר ושמע שיש מישהו לא חוקי על האונייה. מישהו שיש נגדו עיכוב יציאה, שהצליח להסתנן בזכות התקלה במחשב. אבל עכשיו התקלה תוקנה, ומשמר המפרץ של חיפה סוגר עליו.

סירת המשטרה נצמדת לבִטנהּ של הספינה, דלת עגלגלה נפתחת, וטום קרוז מגיש למלח בלבן פיסת נייר, עם פרטיו של המסתנן. דקות ארוכות עוברות בלי תנועה. אני חושב על האיש – איך צעד אחרון של ייאוש הביא אותו לנסות לברוח בספינה; איך הוא התפלל כל היום שבביקורת הגבולות לא ישימו לב; איך דילג ליבו מאושר כשהתברר שהמחשב המשטרתי לא פועל; איך הוא דחף יותר מכולם ועבר את השוטרת בשלום; איך הוא יושב בתא שלו בספינה, מתבונן במחוגי השעון שמתקרבים לשעה חמש, מגיעים אליה, עוברים אותה ודבר לעזאזל לא קורה; איך הוא נודר לחזור בתשובה ברגע שהספינה תצא לדרך, איך הוא מאמין באלוהים כשהצפירה נשמעת והמנוע מתחיל לדחוף – ואיך הוא מתפרק לחתיכות כשהיא שוב עוצרת, והמשטרה מגיעה. עוד עשר דקות, זה כל מה שהיה חסר לו.

שלישיית הבחורים שלידי מעבדת במהירות את האינפורמציה. הם בני עשרים ומשהו, ספורט-אלגנט יקר, שיער שחור מטופח – מי בקוקו, מי בדו-מִפלסית ומי בקצוץ-קומנדו – נעלי ספורט, משקפי שמש תואמי סקי. "צו עיכוב זה אומר שהבן אדם חייב כסף ומנסה לברוח," אומר הקוקו, שגם הביא את הסקופ.

הדו-מִפלסי מערער בנענוע ראש נמרץ: "בליינד עבריין נמלט. בחופשה מהכלא, או במעצר בית או משוחרר על תנאי."

הרוח נושאת אלינו הודעה בקול נשי, ולוקח לאוזניים זמן להתביית על ההברות המשוערות: "בלה בלה בלה בלה בלון מתבקש להגיע בדחיפות למודיעין."

"ס'אוחתו הערבים האלה," מסנן מייד הקצוץ.

הדו-מִפלסי מביט בו בהפתעה: "ערבי?"

"כן, לא שמעת? היא אמרה ג'מאל משהו. ג'מאל זה רק ערבי."

"אולי זה הערבי ההוא שראינו קודם על הסיפון," תוהה הדו-מִפלסי בגבות מכווצות.

"איזה, ליד השווארמה, עם התינוקת?" נזכר הקצוץ.

"לא לא, ההוא שישב ושתה קפה."

"ס'אוחתו."

"מה קרה לכם," מגחך הקוקו, "איזה ג'מאל בראש שלכם. היא אמרה גונן, שמעון גונן."

יהודי או ערבי, מה הוא עושה עכשיו? אין טעם להתחבא, לא יתנו לספינה לצאת עד שהוא לא יימצא. אין טעם לקפוץ לים; לאן הוא ישחה?

כעבור שתי דקות מגיע איש גבוה וכסוף שיער לדלת המלחים, מסמכים בידיו, ומתחיל לצעוק על טום קרוז וברוס וויליס: הרוח והגלים בולעים את הטקסט, אבל תוך שתי דקות השוטרים האמיצים מתקפלים במבוכה, מתנצלים שוב ושוב ועוזבים בתור וולטר מתֵ'או ורוברטו בניני.

במהלך הימים הקרובים, בין ארוחת הבוקר לבין התור לדיוטי פרי, הטקסט המקורי של האיש שוחזר, שופר והונצח לנוסח הבא:

"איך אתם לא מתביישים לענוד על החזה דגל של מדינת ישראל, תגידו לי. ככה לעשות לי בושות ליד כל החברים שלי, ליד אח שלי? הפעם היחידה שעמד נגדי צו עיכוב יציאה היתה בזמן הדיון על הגט. זה עניין פורמלי, וזה בוטל מייד בתום הדיון, אחרי שהגענו להסכם מזונות מספק, שאותו אני ממלא בנאמנות עד היום. מימַי לא עברתי על חוק במדינה, לא עשיתי רע ואף אחד לא טען שעשיתי רע. אז איך אתם עוצרים ספינה שלמה בגללי? כי הפקידים שלכם לא יודעים לתקתק על המחשב? תתביישו לכם. את הטיול שלי כבר הרסתם."

אבל הטיול של שמעון גונן (שם בדוי, בוודאי שהשם בדוי) לא נהרס כלל וכלל. הוא הפך למיתולוגיה קטנה, לגיבור מקומי. לכולם היה סיפור משלהם על התעמרות המִמסד, לכל אחד היה משהו להגיד בנושא – ושמעון גונן הוא זה שניצב מולם ואמר להם הכל בפרצוף. ואיך הם הסתלקו, עם הזנב בין הרגליים, ואיך הקברניט צפר, והספינה שלנו יצאה במלוא הקיטור מערבה, אל האופק הפתוח של הים התיכון.

לפני ההפלגה, כששאלו אותי איך קוראים לספינה שלי, העמדתי פנים שאני לא יודע. פשוט לא יכולתי לבטא את השם הזה – לאס וגאס על המים. זה נשמע כל כך סופי. הייתי בלאס וגאס האמיתית, והיתרון היחידי שלה הוא העובדה שהיא לא בלב ים ואפשר להסתלק ממנה כשמספיק. סוכנת הנסיעות שממנה קניתי את הכרטיס לא המתיקה בעבורי את התמונה: "זה כמו מועדון לילה ביפו," היא אמרה, "אבל על הים."

ארבעה ימים, חמישי עד ראשון, פלוס שתי עצירות קטנות בלרנקה ובלימסול. את שאר הזמן נבלה כאן בצוותא. אטרקציות עיקריות: קזינו ודיוטי פרי. אטרקציות משניות: אולם קולנוע עם סרטי וידיאו שאם רצית לראות כבר מזמן עשית זאת בעצמך, מספרה ומכון יופי (התשלום בדולרים), שתי בריכות בגודל של חניה לאוטו יחיד, עם מים בצבע ירקרק (כחול של בריכה פלוס צהוב של פיפי ילדים) ותוכנית אמנותית שלא יהיה מנוס מלעסוק בה בהמשך.

כמה דקות אחרי שנגמרה הדרמה המשטרתית ושוב הרמנו עוגן, התחיל התדריך באולם הגריל בר (שהיה בר בלי שום גריל). הגעתי באיחור ופיספסתי את שמו של הקצין הנחמד שנתן את התדריך. ניכר בו שהוא יכול לדקלם את המונולוג הזה, כולל פאוזות ונפנופי ידיים, תוך כדי מחשבה על כל דבר אחר. הגעתי בדיוק כשהוא נכנס לנוהלי החירום ואמר שהוא לא רוצה להבהיל אף אחד, ומייד פירט את כל הצעדים המסובכים שאדם מבועת צריך לבצע בזמן אסון למען הסיכוי הזעיר שהוא ייצא מזה בחיים. אישית, חבל לבזבז עלי ההסברים כאלה. הם נשאבים ישר אל מחלקת ההדחקה שלי. שנייה אחרי שדיילת במטוס עומדת סנטימטר מהפרצוף שלי ומראה בכל השפות מה לעשות כשהמטוס צולל, אין לי מושג על מה היא דיברה. כלום לא נקלט בתודעה. למקרה חירום, אני בונה על אחד משלושה דברים:

1. שכל האינפורמציה החשובה הזאת מאוחסנת אצלי לבטח בתת התודעה, שמורה מכל פגע עד לשנייה שבה מולקולות האדרנלין שלי יזעיקו אותה לפעולה.

2. שברגע האסון אסתכל על אלה שכן הקשיבו ואחקה אותם (אני תמיד מסמן לי כמה מראש).

3. שלעולם לא אצטרך להיעזר באינפורמציה הזאת.

הזיכרון שלי חוזר למצב שמיש רק מהשלב שבו הקצין הנחמד אומר, "בחדר תוכלו להבחין במכשיר לבן על התקרה. זאת לא מצלמה נסתרת, אל דאגה, זה גלאי עשן. אם אתם מעשנים בחדרים, עלול פתאום לדפוק לכם בדלת צוות כיבוי אש. קחו את זה בחשבון."

וזה לא הכל. "אנחנו בבית מלון צף, ואתם פה בחופשה, אבל צריך להבין שזו אונייה. קחו את כל הדברים האלה בחשבון."

לקחתי, וכלום לא יצא לי. מה זאת אומרת, צריך להבין שזו אונייה? איך אני אבין שזו אונייה בלי שיסבירו לי מה זאת אומרת? איך אני יכול לקחת את זה בחשבון?

"בחדר האוכל," ממשיך הקצין לפזר דברים שצריך לקחת בחשבון, "הכניסה רק בלבוש הולם. בכלל, בספינה, תסתובבו בצורה... אה... בצורה בסדר, איך שנאמר."

מתוך "דיוטי פרי" מאת גבי ניצן, הוצאת קשת