הסיכויים לשלום לא אפסו

מנקודת הראות של המנהיגות הפלסטינית, האינתיפאדה השנייה נסתיימה בניצחון. ממשלת ישראל שבראשה אריאל שרון הכירה בזכותם של הפלסטינים לכונן מדינה ריבונית משלהם, איפשהו בין הירדן לבין הים התיכון. בדם ובאש, אומרים לעצמם הפלסטינים, במחיר של אלפיים הרוגים משלנו ואלף משלהם, השגנו את מטרתנו: ממשלת הימין בישראל נאלצה להכיר בפלסטין העצמאית.
בקרב ההנהגה הפלסטינית פעלה זה כמה שנים קבוצה של אנשים, לא קיצונים ופנאטים, שחבריה טענו כי לא בדרך של משא ומתן ביערות מרילנד צריך העם הפלסטיני לקבל את ההכרה הישראלית בזכותו למדינה – אלא במאבק מזוין, בהתקוממות נגד הכיבוש, במעשי גבורה. חברי הקבוצה הזו היו משוכנעים שרק מדינה פלסטינית שתיוולד במלחמת שחרור עקובה מדם תקבע בתודעת העם הפלסטיני לא כמתנה ישראלית אמריקנית אלא כניצחון על הכובש, רק מדינה כזו תוכל להגיע לפשרות כואבות עם הישראלים. לדעתם, עצמאות לא מקבלים על מגש של כסף אמריקני, כעני בפתח. עצמאות קונים בהקרבה של האמיצים שבבנים.
אנשי הקבוצה הזו, המובילה בפת"ח, יכולים כעת לדווח: יעדנו הלאומי הושג. ניצחנו. עכשיו אפשר לעבור לשלב המדיני.
הנרטיב הישראלי, כפי שמתגבש בפרשנויות המתפרסמות אצלנו, הוא כמובן שונה בתכלית ונאחז בלחץ האמריקני כהסבר מלא לקבלתה של "מפת הדרכים" על ידי ממשלת שרון. נוח לנו להיכנע למעצמת על האמריקני; לא נוח להודות בהישג לפלסטינים. אך הבה נשאל את עצמנו בכנות: האם בלי אינתיפאדת אל אקצא, בלי הטרור הנורא, בלי ההרס שגרמו הפיגועים, היתה ממשלת ליכוד מאמצת את רעיון כינונה של פלסטין העצמאית ומכירה בה מראש?
דווקא ראש הממשלה שרון, בהצביעו על הקשר ההדוק בין המצב המדיני והביטחוני לבין המצב הכלכלי והחברתי של ישראל, חשף את המניע העיקרי להכרעתו ההיסטורית: המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. זה לא בגלל בוש, אמר בעצם שרון, זה בגלל ג'נין. לא לנצח נאכל חרב.
השאלה הגדולה היא, האם ההנהגה הלאומית הפלסטינית השפויה תשכיל ותצליח לשווק את "החלטת החלוקה" של ישראל כנימוק משכנע לסופה של האינתיפאדה אחרי שזו כבר השיגה את מטרתה הגדולה. האם יעלה בידיה לנתק ולהפריד בין הטרור האיסלאמי לבין העם הפלסטיני. מבחינתם של החמאס והג'יהאד, וגם מבחינתו של ערפאת, הקמה של מדינת לאום פלסטינית דמוקרטית ולא איסלאמית, בברכתן של ישראל וארצות הברית, היא אסון. השייח' יאסין ויאסר ערפאת קשרו ברית פיגועים נגד כל פשרה המבוססת על סוף לטרור וסוף לכיבוש. הכיבוש והטרור הרי משרתים אותם מצוין.
אבל הם כבר במיעוט – קולני ואלים – ובכל זאת מיעוט. מספר המחבלים הפעילים בחמאס ובג'יהאד נאמד באלפיים, בתוך אוכלוסיה של שלושה מיליונים. סקרי דעת קהל בקרב הציבור הפלסטיני מגלים כעת שהרוב המכריע רוצה במדינה עצמאית, כפשרה עם ישראל ובסיום מלחמת הטרור. התמיכה בפיגועים יורדת, התמיכה באבו מאזן עולה.
ישראלים שהאמינו מאז מלחמת ששת הימים בהכרח לחלק את ארץ ישראל בין שתי מדינות לשני העמים לא יתייחסו להחלטת הממשלה מ-25 במאי 2003 כאל ויתור. בעיניהם, האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל לא ניזוקו בגלל הכרתה במדינת פלסטין. אלא חוזקו; והפלסטינים לא "ניצחו" את ישראל, כי אם קיבלו את מה שיכלו ממילא לקבל ליד שולחן הדיונים – בלי הטרור והאינתיפאדה.
עובדה: אהוד ברק כראש הממשלה הציע להם הרבה יותר. אבל "לפרשת ברק" בקמפ דיוויד ובטאבה לא היה רוב – לא אצלנו ולא אצלם. לאחר שהפסגה נכשלה, ביולי 2000, כתב "ידיעות אחרונות" שמעון שיפר: "הצדדים חוזרים להתבשל במיץ של עצמם". שלוש שנים התבשלנו כך במיץ של עצמנו, והוא היה מיץ שחור וסמיך מדם.
להסכם פוסט מלחמתי בין שרון לאבו מאזן, כשאף צד לא רואה את עצמו מובס, כן יהיה רוב. הסיכויים לשלום לא אפסו.