מתוקה, תנגני בצ'מבלו

כמו לכל המצאה מצוינת, גם לרומן המודרני יש כמה אבות. אמהות טרם נהגו לכתוב בימים ההם, אמצע המאה ה-18, ואם כבר עשו זאת, כתבו למגירה או שפרסמו בשם בדוי של גבר. לעומת זאת, אמהות היו קוראות רציניות מאד. אם יצא לך להיוולד למשפחה אנגלית בורגנית ב-1730 בערך, עד מהרה היית מוצאת את עצמך משועממת עד כלות, לא מסוגלת ליישם את החינוך הטוב שקיבלת, נידונה לחיים של תפירה ורקמה בעוד המשרתות מספקות את צרכיך הבסיסיים והמהפכה התעשייתית מעניקה לך עוד ועוד זמן פנוי. מה תעשי בו? תקראי, כמובן. קריאה נחשבה לעיסוק המרומם את הרוח, יאה מאד לנשים בכל גיל, מרחיק את מחשבותיהן מחטא. אבל אילו חומרי קריאה היו אז בשוק? דרשות יום א' מודפסות, עיתונות פוליטית, שירה, פה ושם עלילות והרפתקאות של גיבורי ופירטים – לא מספיק. לא ממש מעניין.
לתוך החלל הזה צנח בסערה הרומן "פאמלה" של סמואל ריצ'רדסון. הו, פאמלה! אם כל הרומנים הרומנטיים, נערה צנועה וחסודה אבל גם יפה להלל, אם כי צנועה מכדי להפגין את יופיה ברבים. וכמה שפאמלה הגנה על תומתה כנגד כל הסיכויים! ואיך הזכר-המפתה-האפל נכנע לתום ובסופו של דבר נשא את פאמלה לאשה!

עידן הכרכרות

לונדון היתה כמרקחה. רב מכר ענק נולד. ויחד איתו נולד גם הרומן הריאליסטי, אם כי זו היתה לידה מגומגמת משהו. "פאמלה" של ריצ'רדסון מסמל את תחילתה של תקופה ספרותית שאני קוראת לו ביני לביני "עידן הכרכרות". בין 1750 ל-1900 בערך, כמעט כל יוצר רציני ראה לעצמו חובה קדושה לכתוב באורח כה ריאליסטי, עד שקוראיו נידונו לחוות עם הגיבורים כל תזוזה ממקום למקום, כל כניסה ויציאה מכרכרה עם רכב, כל תנודה במזג האויר – והקוראים התרגלו. באמצע המאה ה-19, רק מאה שנות קריאה אחרי "פאמלה", כבר אי אפשר היה לכתוב אחרת. או לקרוא אחרת.
ריצ'רדסון היה גאון ביצירת פתרונות טכניים שלא נראו קודם לכן בעולמה של המילה הכתובה. הוא לא המציא את ז'אנר רומן המכתבים, הרומן האפיסטולרי ששיאיו האמיתיים מצויים ביצירות של וולטייר ושל גתה. הוא לא המציא את "נפש הגיבור", אבל הוא ידע לעורר עומקים פסיכולוגיים מתוך הטכניקה, ולגרום לגיבוריו להגג על אודות נפשם באורח מצודד למדי וגם משכנע. אפילו רמזים התחלתיים של זרם התודעה אפשר למצוא בין ההגיגים.
הוא עשה אותם מודעים להבדלי המעמדות שביניהם – וכמעט כל גיבורה-אשה שנכתבה אחריו היא בת למעמד נחות מזה של הגיבור שבסופו של דבר יישאנה לאשה. הוא איזן בין התשוקות והאינסטינקטים שלהם לבין החובה המוסרית לכבד ציוויים של דת ושל קהילה – וכך כמעט לא קיבלנו במאה ה-18 וה-19 נשים הרפתקניות, קלות דעת, נפקניות – כי אלה לא היו יכולות להוות חומר קריאה ראוי לנשים מהוגנות, לפחות לדעת היוצרים.
והוא יצר עוד משהו, חשוב יותר אפילו מאשר המבנה הדרמטי של הרומן. ריצ'רדסון הוא אחד הכותבים הראשונים שהשכיל לטוות עלילה מרובת-כרכרות סביב נושא מרכזי אחד. במקרה של פאמלה, הנושא הוא כמובן התשוקה על כל גווניה. כיוון שלא רצוי להתווכח עם ההצלחה, נולדו לפאמלה המון אחיות. "אמה" של ריצ'רדסון עצמו, ואחר כך מאות אחרות בכל שפה אירופית שבה המשיך הרומן לפרוח. כולן נשים שהתשוקה היא המניע העיקרי לפעולתן, או להימנעותן מפעולה. כשהאחיות ברונטה הופיעו בשטח, כבר לא היה להן סיכוי לשנות את התבנית הזאת: רומן שבמרכזו גיבורה משתוקקת היה פחות או יותר שם נרדף ל"רומן".

יש רובינזון קרוזו בנקבה?

סביב הגיבורה הזאת חגו דמויות שתפקידן העיקרי היה ליצור "עולם". ראש וראשון להם היה תמיד הזכר – שברומן הבריטי מתנועע בחן בין תפקיד המפתה המסתורי לבין העלם הדפרסיבי לבין האיש הנושא סוד אפל שרק אהבתה הטהורה של צעירה תשחרר אותו. לעתים קרובות נמסכות כל התכונות האלה בגבר אחד.
דמויות המשנה חשובות במידה לא פחותה. הן הקולות שמאזנים את דרכה של הגיבורה, שתמיד כפופה למשמעת של הורים וכומר, חברות ודודניות לרוב. לעתים גם למשרתות יש תפקיד מכריע בעיבוי העלילה ובפרישת פנורמה חברתית משכנעת.
אין רובינזון קרוזו ממין נקבה בספרות המאה ה-18. אין גיבורות היסטוריות שעלילותיהן מונצחות ברומנים, אלא אם במקרה נפלו על כסא המלוכה. אין גיבורות זקנות. אין נשים יוצרות. לכל היותר, לגיבורה מותר לנגן משהו בצ'מבלו להנאת האורחים באחוזה או לדקלם שירה כשלחייה בוערות.
מפאמלה ועד מאדאם בובארי, מאמה ועד אנה קארנינה, אפשר למתוח קוים ישרים חוצי-גבולות, חוצי-שפה וכאלה שמדלגים בחן על פני הבדלים תרבותיים. במידה גדולה מאד, אולי גדולה מדי, דמות האשה הספרותית היא קונסטרוקט תרבותי יציר עטיהם של גברים. אם במקרה נולדת ב-1720 בערך, לא היתה בפניך אופציה אחרת להזדהות מלבד פאמלה. מה עשית בתום הקריאה? אני מניחה שאימצת את הספר אל ליבך, נאנחת קצת לתוך ממחטה מבושמת והתיישבת בכרכרה, נכונה לחיים משמימים של צניעות וחסידות, מנוקדים פה ושם בעוד רומן רומנטי.