מי צריך אש בכיכר?

1. המזרקה של אגם. טוב לישראל?

טוב לדעת שגם בעידן של מיתון ואבטלה קשה יש בישראל מי שמסרב להוריד ראש וממשיך לחיות כאילו הכל כרגיל.
אפשר להגיד הרבה דברים טובים על תל אביב, באמת עיר נחמדה, אבל גם המושבעים שבאוהביה לא ימהרו לטעון שכיכר דיזנגוף היא מפאר היצירות הארכיטקטוניות, לא כל שכן אותה מזרקה-פסל שניצבת בראשה. אבל כנראה שיש בכל זאת מי שמחבב את יצירת האמנות של יעקב אגם, ומסרב לתת לה לגווע. לאחר שנתיים של שקט ושלווה לפאנקיסטים הפוקדים את הכיכר בדרך קבע, היא שבה השבוע לפלוט אש, מי היה מאמין, למרות סילוני המים. איזו טכנולוגיה!
"המזרקה הוקמה בשנת 1986 ושימשה במשך שנים רבות מוקד משיכה לתיירות פנים וחוץ", מסרה עיריית תל אביב, שם יש מי שבטוח כנראה ששום חמאס-ג'יהאד-תנזים לא ירתיע את מעריצי אגם בחו"ל מלהגיע אלינו. אז לנוחיותם: מופעי האור והאש יתקיימו 4 פעמים ביום, בשעות 10:00, 12:00, 16:00 ו-18:00. עלות השיפוץ, לידיעתכם, נאמדת בכ-400 אלף ש"ח. שווה כל שקל? (גבע קרא עוז)

2. קבלו את מדונה. אבל בשקט, טוב?

רגע, שנבין, האם כשהם מבקשים בשקט-בשקט זה אומר בשקט-בשקט אצל אושרת קוטלר? בשקט-בשקט על שערי העיתונים כולם? או במהדורות החדשות בשלושת הערוצים? כי אז, ה-26 ביוני, התאריך המשוער שבו מדונה תנחת, ככל הנראה, בישראל יחד עם הבעל, גאי ריצ'י, ותנסה, בשקט-שקט, להתקרב לבורא עולם במסגרת קידום מכירות למרכולתו של המנהיג הרוחני, הרב ברג, הולך להיות יום חג לכולנו. כי על פי החשאיות של הקודמת, וויטני יוסטון, ושל זה שקפץ לפה אחריה, ריצ'ארד גיר, מדובר למעשה בחשיפה ללא הגבלת זמן ומקום, ואולי גם ממלכת הפופ נזכה - אחרי שתבין שאנחנו, במזרח התיכון, לא יודעים לשמור סוד, ושממילא אין לה לאן לברוח - לאיזו שורה או שתיים מ"אמריקן לייף" (למרות שאנחנו, אם אפשר לבקש מקוטלר כבר מעכשיו, מעדיפים שהיא תעשה את "ווג"). (ynet)

3. מה היה התפקיד של יעל אבקסיס?

אנחנו לא אמריקה, בלה-בלה-בלה, אבל ל"אמי" הישראלי שנערך בסוף השבוע יש עוד הרבה מה ללמוד. היה, כמובן, יכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל אנחנו חושבים חיובי. אז כשירות למארגנים, הנה שתי הצעות קטנות שיכולות לעזור להם בפיצוח המשדר הטלוויזיוני.
במסגרת הטקס חולקו 13 פרסים. הטקס נמשך כמעט שלוש שעות. 172 דקות, ליתר דיוק. בחישוב גס, זה יוצא 13.23 דקות לפרס. הרבה יותר מדי. אז נכון שהיו גם מופעים אמנותיים, קטעי סטנד-אפ, פרסומות וכו', אבל אלה אינם תירוצים מספקים. המקום המרכזי לקצץ בו הוא נאומי התודה, החלק המשעמם ביותר בכל טקס שהוא. מי שרוצה - שיבכה, שיתבלבל, שיצווח, שיתפשט, רק שיעשה את זה בתוך שלושים שניות. העניין השני, חשוב לא פחות, קשור להנחייה: אין לנו שום דבר נגד יעל אבקסיס, אבל מדובר בליהוק איום ונורא. באופן מסורתי, מלמדים טקסי האוסקר וה"אמי" האמריקניים, התפקיד מוטל על מישהו מצחיק. אנטרטיינמנט, אתם יודעים. ולא חייבים ללכת על המובן מאליו - אם בארה"ב המנחה האחרון היה קונאן אובראיין, אין שום סיבה לחשוש מהפקדת הטקס בידיהם הנאמנות של בני הדור הצעיר - טל פרידמן, אסי/גורי/אסי וגורי, אורי גוטליב ושות'. המנחה, צריכים המארגנים להבין, נמצא שם כדי לבדר אותנו, לא כדי לקרוא למגישי הפרס הבא. (צחי לוי)

4. לא נפסיק לשיר?

ביום שלישי הקרוב יינעל בוועדת החינוך של הכנסת חודש הזמר העברי. אירועי הזמר העברי נחגגים זו השנה החמישית, והשנה נראה שהם עברו בשקט רועם במיוחד. ביום שלישי הקרוב יתנהל דיון מיוחד בוועדת החינוך שכותרתו "הזמר העברי כמרכיב משמעותי בגיבוש הזהות הישראלית" ותת כותרתו נוגעת במקומו של הזמר העברי בחברה. אבל במה למעשה מקדמים האירועים היזומים במהלך החודש האחרון את הזמר העברי והמוזיקה הישראלית? אולי במקום לדבר בכנסת על מקומו החשוב של הזמר העברי בתוך החברה הישראלית, יתמקדו במה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לחוקק חוקים שיגנו על היוצרים והיצירה הישראלית מפני כליה. (מרב יודילוביץ')