למה לי לקחת צורב

לפני שנתיים או שלוש בלבד, צורב היה משהו שרק משוגעים לדבר יבזבזו עליו כסף. כדי לקבל מוצר מקצועי, אמין ונוח לשימוש, היה עלינו לשלם לא מעט, ואפילו התקליטורים לצריבה (ה"מדיה") עלו פי שלושה ויותר.
כל זה השתנה מן הקצה אל הקצה. במחיר של 300 ש"ח או פחות - חצי או שליש בהשוואה למחירים דאז - אפשר לקבל היום צורב לא רע בכלל. מהיר פי כמה, אמין יותר, ושימושי הרבה יותר הודות לתוכנות הצריבה החדשות. מחיר המדיה צנח לתחום שבין שקל לשניים (בכמויות של 50 יחידות או יותר, תלוי ביצרן). וכמובן, יש הרבה יותר דברים לעשות עם צורב היום, בעיקר אם אתם בין 400 אלף הגולשים באינטרנט המהיר. אלו, פחות או יותר, הסיבות שבגללן אנשים רבים כל-כך קונים היום צורבים. אנחנו כאן כדי להסביר מה לקנות, כיצד ומדוע.

מה זה CD-RW?

הבלבול מתחיל כבר בדבר הבסיסי ביותר: השם. לא שם הדגם ולא שם היצרן אלא שם הקטגוריה אליה משתייך המוצר. למזלנו, ישנו רק שם אחד שחשוב באמת לזכור: CD-RW, הכוננים הנפוצים, שיודעים לצרוב נתונים לתקליטור פעמים רבות. ניתן להשתמש בהם לקריאה, כתיבה, וכתיבה מחדש, המכונה בדרך-כלל "שכתוב" (ReWrite).
כשם שישנו CD-ROM, ישנו גם DVD-ROM (או פשוט "DVD"). ובדיוק כשם שישנם צורבי CD, ישנם גם צורבי DVD, וגם הם מגיעים בכל מיני צבעים וטעמים (DVD-R, DVD-RW, DVD+RW וכו'). לא נעסוק בהם הפעם, גם מפני שהצורבים הרגילים הם נושא רחב מספיק בשביל כתבה אחת, וגם מפני שממילא צורבי DVD הם קנייה פחות אטרקטיבית היום - עולים פי חמישה לפחות, וזה לפני שיש אפילו תקן מוסכם אחד שיבטיח שהחברים שלכם יוכלו לקרוא את תקליטורי ה-DVD שתצרבו.
ישנו, לעומת זאת, סוג נוסף של כוננים שעשוי לעניין חלק מאיתנו: כונני "Combo"; צורבים שיודעים לקרוא DVD, כלומר כונני CD-RW שתומכים בפורמט DVD-ROM. אלו לא צורבי DVD, כי הם יודעים רק לקרוא את הפורמט ולא לכתוב בו. בעצם, זהו מין שילוב בין כונן DVD רגיל לבין צורב רגיל.
בניגוד למה שאפשר לחשוב, קנייה של כונן כזה לא תחסוך כסף - המחירים של צורבי ה-Combo מתחילים באזור ה-$140, כלומר קצת יותר ממה שיעלו יחד, כונן DVD וצורב שנרכשו בנפרד. מכיוון שכונן DVD יכול לקרוא תקליטורים רגילים, עדיף פשוט לרכוש שני כוננים (צורב ו-DVD-ROM) ולוותר על CD-ROM. זה גם נוח יותר כשרוצים לשכפל תקליטור. כונן Combo יכול להיות פתרון טוב כשיש מגבלה שמונעת התקנה של שני כוננים, וזה קורה לעיתים נדירות.

כפול מה?!

לא יאומן כמה מהר אנשים מסוגלים להגיד את המילה "כפול", שלוש פעמים במשפט אחד, ועוד עם מספרים באמצע. ואם עד עכשיו מצאתם את העניין הזה מבלבל אז תהיו בטוחים שאתם לא לבד.
את מהירויות הצורבים מקובל לסמן כרצף של שלושה מספרים, למשל: 52x24x52x. לפעמים מוסיפים פסיקים באמצע, אבל הרעיון בסך-הכל דומה. שלושת המספרים, מציינים את המהירויות של שלושת הפעולות שהצורבים בני ימינו יודעים לעשות, ושאותן כבר הסברנו קודם: קריאה, שכתוב וכתיבה.
למה 52x? כפול ממה בעצם? זה פשוט: כונני ה-CD-ROM הראשונים תפקדו כמכשירי קומפקט-דיסק לכל דבר; הם סובבו את התקליטורים באותה מהירות, וקראו מהם מוזיקה או נתונים בקצב קבוע (150KB/Sec). המהירויות המקובלות מאז ועד היום הן מכפלות של המהירות הבסיסית ההיא.
52x, אם כן, אומר פי 52 ממהירות הקריאה של הכוננים הראשונים, שזה בחישוב מהיר 7.6MB לשנייה. זה אומר, באופן תיאורטי כמובן, שכונן שכותב נתונים במהירות הזו, יסיים צריבה של תקליטור רגיל אחרי דקה וחצי לערך. מעשית, הזמן הדרוש מעט ארוך יותר (כפי שנסביר בהמשך). שימו לב שמהירות הכתיבה תמיד עולה על מהירות השכתוב, שבה הדגש הוא לא על המהירות אלא על הרב-פעמיות של המדיה.

האם המהירות חשובה?

כולם אוהבים ביצועים, במיוחד בישראל שבה כמו שאומרת הפרסומת "מהירות היא דבר חשוב". אולי כדי שנוכל לסיים כבר את העניינים ולרוץ לספר לחבר'ה. החידוש החשוב ביותר בעניין זה: היום כבר לא צריך לשלם יותר כסף כדי לקבל ביצועים גבוהים.
היום, הטכנולוגיה שמאפשרת להאיץ צורבים אינה מייקרת אותם, ולכן נוכל לבחור בין צורב מתקדם, מהיר ויקר, ולבין צורב בסיסי וזול, אבל מהיר באותה המידה. האמת היא שהמהירות הרבה פחות חשובה מכפי שאפשר לחשוב. קשה למצוא היום צורבים שמהירות הכתיבה שלהם נמוכה מ-24x, או גבוהה מ-52x. לכאורה, מדובר ביחס של יותר מפי שניים, אבל ההבדל המעשי הרבה יותר קטן.
כל הצורבים המהירים פועלים פחות או יותר כך: הם מתחילים לצרוב במהירות איטית יחסית (בדרך-כלל 24x), ומטפסים אט אט עד שהם מגיעים למהירות המקסימלית שלהם, לקראת סיום הצריבה. התוצאה: כונן שהמהירות הרשמית שלו היא 52x, מגיע בסופו של דבר למהירות ממוצעת של 40x בלבד. לשם השוואה: כונן שהמהירות הרשמית שלו 44x-48x יגיע למהירות ממוצעת של בערך 35x.
מה זה אומר בזמן? כונן 52x צורב תקליטור בנפח 650MB בקצת פחות משתי דקות. כונן במהירות 24x יצרוב תקליטור כזה בשלוש דקות. לכן זה לא ממש משנה במה תשתמשו, אלא אם כן אתם צורבים מסביב לשעון. וכמובן - אם בדרך-כלל אתם לא צורבים תקליטורים מלאים, אז ממילא לא תראו שום הבדל כי צורב מהיר יכול להגיע למהירות המקסימלית שלו רק אחרי צריבה רצופה של מאות מגהבייט.

ומה הנפח המקסימלי?

מה שחשוב לבדוק בכל זאת - בעיקר אם קונים צורב שאינו מהדגמים האחרונים - הוא באילו סוגי מדיה הוא תומך. כל הדגמים תומכים היום במדיה בנפח 650MB (בזמן - 74 דקות) ו-700MB (בזמן - 80 דקות). רוב הדגמים תומכים כבר בדיסקים בנפחים גבוהים יותר של 800MB (בזמן - 90 דקות), וישנו אפילו דגם חדש של Plextor בשם PlexWriter Premium, שמאפשר להגדיל את נפח הנתונים הנצרבים, ומגיע ל-900MB על מדיה רגילה, ועד 1.2GB על מדיה מיוחדת של 99 דקות.
כדי להגיע לנפחים בהם הצורב תומך, יש כמובן צורך בתוכנת צריבה עדכנית (שבדרך-כלל, למרות שלא תמיד, תגיע עם הצורב) ובמדיה מתאימה.
הפופולריות הגדלה של שיטות ונפחי הצריבה הללו, קשורה לשימוש הגובר בתוכנות שיתוף קבצים כדי להוריד מאינטרנט סרטים בפורמט DivX. תוכנות הצריבה החדשות יודעות לצרוב את הקבצים הללו לפורמט VCD, אותו יודעות לקרוא רוב מערכות ה-DVD הביתיות.

ממשקים וחתיכות

הצורב שנקנה יתחבר למחשב בהתאם לממשק (Interface) בו הוא תומך. אם נבחר בכונן "פנימי", הוא יכול להיות בממשק E-IDE (מכונה לעיתים ATAPI) או SCSI. צורב "חיצוני", יכול להיות בממשק USB, מקבילי, SCSI או Firewire.
שתי האפשרויות היחידות שמעניינות אותנו באמת, הן של כונן פנימי בממשק E-IDE או חיצוני בממשק USB (או עדיף: USB 2.0, שהוא תמיד יותר מהיר). צורבים בממשקים האחרים הם כמעט תמיד הרבה יותר יקרים (Firewire), הרבה יותר מסובכים להתקנה (מקבילי), או שניהם (SCSI). מי שזקוק לאחד מהם, בדרך-כלל יודע.
ומה עדיף בעצם - כונן פנימי או חיצוני? מובן שצורב חיצוני יהיה נוח יותר למי שהניידות חשובה לו. אפשר להשתמש בכונן כזה כדי לצרוב חומר בבית ולקחת אותו למשרד או לחברים - או להפך. אפשר להשתמש בו גם כדי לנגן מוזיקה ולהציג סרטים, ואם זהו כונן בממשק USB, קל מאד לחבר אותו לכל מחשב שמצוייד ב-Windows XP. בניגוד למוצרים ישנים יותר, הצורבים החיצוניים בממשק USB 2.0, כבר לא נופלים במאום מהדגמים הפנימיים. החיסרון היחיד שלהם הוא המחיר: החל מפי שניים (כלומר, $120 או יותר), ולפעמים גם פי שלושה או יותר, אם משווים לדגמים פנימיים מקבילים.

טיפים לקניית צורב

1. המהירות. לא ממש חשוב אם תיקחו צורב 40x או 52x. הפער המעשי בביצועים קטן משמעותית מכפי שאפשר לחשוב, ויש דברים בהם כדאי יותר להשקיע.
2. הממשק. קונים צורב פנימי? EIDE) ATAPI) הוא לרוב הבחירה המתאימה. חיצוני? לכו על צורב USB 2.O. כוננים בממשקים אחרים עולים יותר ובדרך-כלל לא יתנו לכם שום תועלת מיוחדת. בקנייה של צורב חיצוני, חשוב במיוחד לבדוק שהמחשב שלכם תומך בממשק של הצורב. אם הוא תומך ב-USB 1.1 בלבד, לא תוכלו לנצל את מהירות הצריבה בה הצורב תומך.
2. ה-DVD. רוצים גם DVD? קנו כונן DVD בנפרד והעיפו את ה-CD-ROM הישן. כונן Combo (צורב + DVD) בדרך-כלל יעלה יותר מקנייה של שני כוננים בנפרד.
3. הטכנולוגיה. בכונן שתומך בטכנולוגיית תיקון שגיאות כמו BurnProof או Justlink, הזיכרון (Buffer) פחות חשוב. לא מזיק כשהצורב תומך בטכנולוגיה כמו PoweRec או JustSpeed, שמאפשרת לו לזהות את סוג המדיה ולהתאים את מהירות הצריבה. הטכנולוגיות האחרות בהן הצורבים החדשים לא מזיקות, אבל גם פחות חיוניות.
4. המדיה. כדאי לשים לב באיזה מדיה תומך הצורב. לא כדאי לוותר על תמיכה במדיה של 90 דקות (800MB), שקיימת ברוב הצורבים החדשים. אבל כדאי לזכור שכדי לנצל את הפורמט הזה, יש צורך במדיה יקרה יותר.
5. התוכנות. כל הצורבים מגיעים עם תוכנת צריבה, ולפעמים עם תוכנות שימושיות נוספות. תמיד טוב כשהתוכנה שעל התקליטור המצורף היא Nero של חברת Ahead, למרות שגם תוכנות נפוצות אחרות (כמו Easy CD Creator של Roxio) יעשו את העבודה.
6. האחריות. חלק מהמוצרים (בעיקר של חברות אירופאיות, המחויבות לכך בחוק) מגיעים היום עם אחריות לשנתיים. עדיף לקחת צורב מבית טוב, עם אחריות לתקופה ארוכה, אפילו במחיר של פשרה מסויימת על חדשנות.
7. איפה קונים? באתרי המכירות הפומביות אפשר לקבל בדרך-כלל את המחירים הטובים ביותר. אם אין לכם סבלנות למכירה פומבית, חפשו מכירה קבוצתית. בחלק מהמקרים תחסכו 20% ויותר ממחיר הצורב.