אל על: הפרטה נוסח רפובליקת בננות

היום שבו הפריטה ממשלת בריטניה את חברת התעופה הלאומית בריטיש-איירוויז (בראשית שנות ה-80, אחרי תוכנית הבראה מאומצת) מצוין בהיסטוריה הכלכלית של המערב כיום חגו של הקפיטליזם העממי. מיליון משקי בית ברחבי הממלכה המאוחדת הזמינו מניות, רובם בדואר, כדי לחסוך עמלות. ההנפקה לוותה במסע שכנוע והסברה ענק, במימון ממשלתי. המניות נמכרו כמות שהן, נקיות מתחכום, בלי כל מיני חלופות לאופציות שרק מהמרי שוק מקצועיים יכולים להבין ולהעריך. לא ניתנה אפשרות לאף גוף לקנות מעבר ל-1% מהסחורה שהוצעה.
הנפקה מוצלחת דומה ביצעה ממשלת גרמניה כשהפריטה את לופטהאנזה. משתיהן ניתן היה ללמוד איך להפריט בהצלחה חברת תעופה במדינה מודרנית מתקדמת.
גם מההנפקה של אל על השבוע אפשר יהיה ללמוד משהו חשוב: איך להפריט חברת תעופה לאומית ברפובליקת בבנות.
וככה עושים את זה:
קודם כל הורסים את חברת התעופה עצמה. אחר-כך מזרימים מאות-מיליוני דולרים כדי לייפות את מאזנה ולהרגיע את עובדיה. אחר-כך קובעים את מועד ההפרטה לשיא המשבר בתעופה האזרחית בעולם.
אחר-כך מכינים תשקיף להנפקה בן כאלף עמודים שתוכנו נהיר (אולי) לחמשת כותביו. אחר-כך מציעים למשקיעים נבחרים לקנות את המניות בחמש חלופות, מהזולה ביותר ועד היקרה ביותר, ומפזרים רמזים שהמשקיעים פראיירים ויעדיפו לשלם ביוקר. בין לבין, נמנעים מלפרסם אפילו מודעה אחת שתסביר לאזרח הקטן מה בדיוק טיב נייר הערך של אל על שמוצע למכירה. למה לך לדעת, מר ישראלי. מה, אל על היא שלך? כמובן שלא. אל על היא של שר האוצר ושל שר התחבורה ופקידיהם. לבסוף זורקים את הסחורה במחיר מצחיק לשוק המניות.
התוצאה: הממשלה מקבלת מההנפקה תמורה אדירה של 42 מיליון שקל. סכום שווה-ערך לחצי מטוס קטן. אחד המשקיעים אוסף את המניות הזרוקות הללו ונעשה, בעלות של 10 דירות בתל-אביב, למועמד מוביל לשלוט באל על.
ואני שואל, ברצינות: האם לא היה עדיף לשלוח לו מראש את חבילת המניות בדואר רשום ולחסוך את המהומה היקרה של ההנפקה?
ואני גם מוחה. אל על אינה נכס של פקידים. אל על היא נכס שלי, שלך, שלנו, של משלמי המסים. אנחנו הזרמנו אליה מיליארדים כדי לקיימה. כיסינו את כל גרעונותיה. לנו הזכות הראשונה לבעלות עליה.
לכן, אם מישהו החליט לחלק אותה בחינם, את אל על, מדוע לא נעשה החלוקה באורח צודק בין כולנו? למה לא זוכה חשבון הבנק של כל אזרח ישראלי בשווי של 10 שקל מניות אל על? זה בהחלט היה עדיף על מה כונה השבוע בתיבה המילולית הלא-מתאימה הפרטה.
ליד קיוסק בשדרות רוטשילד השתרך אתמול תור. עברתי לידו ושאלתי, למה התור? אתה לא יודע? הופתע אחרון העומדים, פה מחלקים את אל על. אכן, חילקו: כמו בננות.

מהפכת הגרעונות הגדולים

מבלי שידענו, כשעינינו מופנות לעקבה ולעזה, קרה ממש מתחת לאפנו שינוי חריף במדיניות הכלכלית של הממשלה. מה זה שינוי, מהפכה. אפשר לכנותה בקצרה: אשרי לי וטוב לי, יש לי גירעון גדול בתקציב! יש וגם יהיו: עד 2006 תגיע ממשלת ישראל, בתנאים הכי נוחים למשק, לגירעון תקציבי מצטבר של כ-20% מהתוצר המקומי. ועוד ידה נטויה.
עד לפני זמן ממש קצר נחשב גירעון תקציבי גדול לבעיית הבעיות של הממשלה. לשורש כל רע. לפשע נגד היציבות. תוכניות כלכליות כואבות נרקמו חדשות לבקרים והופעלו ללא רחמים במטרה קדושה אחת ויחידה: לצמצם את הגירעון, כך ששיעורו לא יעלה על 3% מהתוצר המקומי. בשנים 2001 ו-2002, כשהגירעון הגיע לכ-4.2% תוצר בממוצע שנתי, נאלץ שר האוצר, סילבן שלום, להתנצל בפומבי ולבקש את סליחת העם כולו על החריגה הבלתי-נסבלת, הנפשעת, מהיעד של 3%. הפרשנים הצליפו בו, האנליסטים הצליפו בו, נגיד בנק ישראל הפליא בו את מכותיו.
שלום הלך ובא נתניהו. כשנכנס לתפקידו באוצר, הצעתי לנתניהו להשלים לשנה אחת - לשנה אחת בלבד - עם גירעון תקציבי גדול יותר, 4% עד 4.5% תוצר, ולמקד את מאמצי העשייה השופעים שלו בחילוץ המשק מהמיתון. העיקר הצמיחה, הצמיחה, הצמיחה, כתבתי. הצעתי נדחתה בזעם. אסור, אמרו לי בפנים חמורות בכירים באוצר ובבנק ישראל, לפתוח פה לשטן ולהסכים אפילו לשנה אחת לגירעון ממשלתי שכזה. התנגדותם הנחרצת נומקה בפני בטעמים נכבדים: מה יגידו על הגירעון הגדול במודי'ס? איך יגיבו בשווקים? מה יקרה לחוב הממשלתי ולריבית עליו? ומי יתקע לידינו שהחריגה הוולונטרית לשנה אחת מתוואי הגירעון לא תהפוך להרגל של קבע?
הדיבור על גירעון ממשלתי כמקפצה חד-פעמית לזינוק בצמיחה נתפס בפברואר 2003 לכפירה בעיקר, לחילול הקודש, לכלכלת כשפים ולא כספים. בקיץ 2003, מתברר, התהפך הגלגל.
זוכרים את מאסטריכט, ההסכם על כינון איחוד המטבע האירופי, שקבע מדדים לכלכלה בריאה וביניהם גירעון תקציבי שלא יעלה על 3% מהתוצר? תשכחו את מאסטריכט, לפחות עד 2008. כי רק אז, כשילדי ישראל שנולדו בשנה שעברה ילכו לכיתה א', יש סיכוי שהגירעון בתקציב ממשלת ישראל יירד אל מתחת לשיעור של 3% מהתוצר.
לפני חישובים מדויקים של בנק ישראל, גם אם תיושם במלואה וללא שום סטייה התוכנית הכלכלית-חברתית של נתניהו כפי שאושרה בכנסת, יהיה הגירעון בתקציב הממשלה עד הבחירות הבאות לכנסת כדלקמן (במספרים מעוגלים):
הגירעון בשנת 2003 -5.5% מהתוצר
הגירעון בשנת 2004 -5.5% מהתוצר
הגירעון בשנת 2005 - ב-4.5% מהתוצר
הגירעון בשנת 2006 - ב-4.0% מהתוצר
גירעונות ענק אלה, שאני לא הייתי חולם להציע אותם או כמותם כמדיניות ממשלתית יזומה, צפויים להתגשם בתנאי משק מצוינים: צמיחה של 4% לשנה החל ב-2004 וקבלת מלוא הערבויות של ממשלת ארה"ב. ואופק מדיני וסוף לאינתיפאדה והפרטה של חברת החשמל ועוד אגדות ילדים שכאלה.
עדיף לא לדמיין מה יקרה לתחזית הגרעונות אם הצמיחה תהיה רק 2% לשנה, האינתיפאדה לא תסתיים והאמריקנים יזעמו ויקמצו יד.
מדיניות הגרעונות התקציביים הגדולים מעולם לא הובאה לידיעת הציבור ולא אושרה בממשלה. היא גונבה בדלת אחורית. היא מתקבלת באדישות מופגנת על-ידי השווקים (שאולי לא יודעים לקרוא מספרים), על-ידי האמריקנים (שמעדיפים ממשל ישראלי לחיץ) ועל-ידי בנק ישראל. הנגיד, ד"ר דוד קליין, אמנם הגדיר אתמול באחד מנאומיו את הגירעון הממשלתי העצום כ"מכשול המאיים על היציבות, אבל מיד הרגיע: יש אמון למשקיעים כי הממשלה הזו מחויבת להקטנת הגירעון שלה ולא באופן סתמי, אלא בתוכנית רב-שנתית מכומתת ומוגדרת".
"הקטנה", מתברר, היא בעגת בנק ישראל מילת תואר גמישה. בנק ישראל מצדיק את ברכתו לתוכנית הגרעונות בכך שבלעדיה הם עלולים לנסוק לגובה של 7.5% מהתוצר בממוצע ב-3 השנים הקרובות. אל דאגה. התחזיות האלה לא יעמדו במבחן המציאות. בקרוב יקרה אחד משני דברים: או שיתחולל כאן מהפך מדיני-ביטחוני ונצא ממעגל הטרור אל אור ההסדר ואל צמיחה כלכלית המתפרצת - ואז הגירעון התקציבי יירד במהירות ל-3% מהתוצר ופחות מכך.
או שהמלחמה הפלשתינית-ישראלית תתחדש במלוא עוזה כפי שהתחדשה השבוע, ואז ניאלץ להיכנס למשטר של "כלכלת מלחמה" ולשנות מן היסוד את כללי המשחק במשק. מה שהיה, לא יהיה.