דיינמיק מציגים: אלבום בכורה בינוני

צמד היוצרים הצעיר, שי אלמקייס ובן אביטל, יוצרים מוזיקה דינמית, אבל בזה, פחות או יותר, נעצרת ההתפתחות שלהם.
דינמיקה, על פי ההגדרה המילונית, היא כלל הכוחות הפועלים במערכת. יש שיגדירו דינמיקה כהתפתחות ואי-הישארות במקום אחד. אלבום הבכורה של דיינמיק, הלא הם אלמקייס ואביטל, מנסה להיות דינמי. באמת, הוא מנסה. אבל למרות הכל, הוא רוקע ברגליו באותה נקודה ולא מתקדם מעבר לשבלוניות של הטראנס המסחרי.
היום, כך נדמה, כל זאטוט עם מחשב והבנה מוזיקלית בסיסית, יכול ליצור מוזיקה. אין בכך לרמוז שהמוזיקה שיוצר הדור הצעיר אינה טובה, חלילה. אולם נדמה שערכי ההפקה של חברות התקליטים נשחקו לדק, והיום אנו מקבלים מוצרים בלתי מוגמרים, לא-מוכנים ולא ממש מעניינים.
אלבום הבכורה של דיינמיק, שמתקרא בשם הלא-צפוי "דיינמיקס", מתהדר בעטיפה שמזכירה יותר מכל אלבום מטאל אפלולי או הרכב טכנו גותי מגרמניה. המוזיקה, לעומת זאת, מסתכמת במלודי, ולא נוגעת הרבה בצדדים האגרסיביים, הראשוניים, של עולם הטראנס. נדמה שאלמקייס ואביטל נחושים לדבוק בגישת השבלוניות, עם מעט מקוריות.
נכון, לזכותם ייאמר שהמוזיקה שהם עושים מקפיצה, מגניבה, ועובדת היטב עם רחבות הריקודים. אולם יש קהל, לא קטן דווקא, שכבר החל להקים באחרונה קולות זעקה בקריאה למקוריות מוזיקלית בקרב יוצרי הטראנס. היו כאלה שניסו לשבור את התבנית. אינפקטד מאשרום, עופר דיקובסקי, ספייס-קאט ואחרים, עלו וזרחו כאומני הטראנס של הדור הבא. אולם ככל שחלף הזמן, נוצרה תבנית אחרת, שהותאמה על ידי אותם אמנים ששברו אותה, ונדמה כי לאחרונה יותר ויותר אנשים חשים בנוח בתבנית הזו.

מלכוד 22

האלבום של דיינמיק מתאפיין בצליל בוקרי במיוחד. הכוונה בכך, למי שלא מתמצא במונחי הטראנס, היא שהמוזיקה של דיינמיק מתאימה לזריחת החמה ושעות הבוקר המוקדמות, כשעדיין לא חם מדי. עד כאן הכל טוב ויפה. אולם, ברמה המוזיקלית, נופלים אלמקייס ואביטל שבי בציפורני ה"מלכוד". ה"מלכוד" הוא אותו ברייק, פאוזה, עצירה חכמה באמצע קטע, שלוקחת את המונוטוניות ומחליפה אותה במונוטוניות מלהיבה יותר.
ה"מלכוד" של דיינמיק, כך נדמה, הוא כפתור הווליום. מרבית העצירות באלבום מורכבות מדממה מוחלטת. בהזדמנויות מסוימות זה נעשה בחן רב והאלבום בכללותו אינו סובל מבעיה זו. אך לעיתים נדמה שכפתור הווליום קצת החליק (אולי מהזיעה, נורא חם בחוץ), והמעברים לא תמיד יוצאים חלקים. מעבר לכך, הבחירה של השניים בסאונדים לא זוכה לציונים גבוהים בתחום המקוריות. הצלילים הלעוסים והשחוקים, שאולי עושים שמות ברחבה, כבר נטחנו ע"י כל האמנים, גדולים וקטנים כאחד, ועל ידי אלפי תקליטנים ברחבי העולם. הגיע הזמן לגוון קצת.
בבחירת השמות לקטעים, לפחות, דיינמיק מודעים לעצמם ולא מנסים להיות משהו שהם לא. עם שמות קטעים כמו "מריחואנה", "Happy Hippies", "DJs On Pills" ועוד, הם לפחות מפגינים קצת הומור עצמי.
בסה"כ, מדובר באלבום לא-רע, שהופק בצורה מקצועית למדי, אך כאלבום בכורה הוא סובל מחוסר ליטוש, חוסר השקעה ובינוניות כללית, דבר שפוגם בהאזנה. זקני מסיבות הטבע ייאנחו וילכו לשים במיני-דיסק איזה שפונגל, בעוד הצעירים יזעקו בהתלהבות כשקטעים של דיינמיקס מתנגנים ברקע. וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב.