בייקר, למשל

הידיעות מהזירה הישראלית-פלסטינית מזגזגות למעלה ולמטה, כמו הבורסה: יום אחד לחיצת-יד, ולמחרת פיגוע המוני. יום אחד התנקשות, עלבון וברוגז-לעולם, ולמחרת פגישת פיוס. האם אופרת הסבון הזאת הולכת לאיזשהו מקום? אין להוציא מכלל אפשרות שהתשובה חיובית.

מוקד השינוי איננו כאן, אלא בוושינגטון. מיום ליום מגדיל ממשל בוש את מעורבותו בסכסוך. הוא עושה זאת לא משום שנכמרו רחמיו על הישראלים מוכי-הטרור או על הפלסטינים מוכי-הכיבוש, אלא משום שהעימות שאב אותו אל תוכו. קרה לו מה שקרה לקודמיו: הוא לא יכול לעמוד מנגד. הרגעת הישראלים והפלסטינים הופכת לנגד עינינו ממחווה של נשיא שוחר טוב לאינטרס אמריקני חיוני.

הממשלות בירושלים וברמאללה מתקשות להתמודד עם הפעלתנות האמריקנית. ראש ממשלתנו, שהזהיר את כל קודמיו מפני צעידה במה שהוא קרא "קוראלס", הנתיב ההכרחי שמוליך את השוורים לשחיטה, הולך עכשיו בעצמו בדרך הייסורים הזאת. הוא בועט, מפעם לפעם: ההתנקשות הכושלת ברנטיסי והשוואת ראש הממשלה הפלסטיני לאפרוח בן-יומו היו בעיטות כואבות. אבל אחר-כך בא הטלפון מקונדוליסה ודב וייסגלס נסע מיד לוושינגטון, לשאת ולתת על המשך דרכו של השור.

כנ"ל הפלסטינים: בועטים ומצייתים. לממשלת אבו-מאזן אין ברירה: אין לה משענת לבד מהאמריקנים.

בשלב הזה עסוקים האמריקנים בכיבוי שריפות: לשם כך די בטלפונים מוושינגטון, ובהשלמות שנעשות כאן, באמצעות ראש הפקחים החדש ג'ון וולף, והשגריר דן קרצר. ההכרעה הגדולה מחכה להם מעבר לפינה: האם למנות שליח נשיאותי מיוחד, עשיר ביוקרה ובסמכויות. המועמד הטבעי לתפקיד זה הוא ג'יימס בייקר, שכיהן כמזכיר המדינה האמריקני אצל בוש-האב, ובישל את ועידת מדריד. בייקר הוא עורך-דין מהסוג הגרזנאי: ברוטאלי, קצר-רוח, מרושע. בלי התכונות האלה לא היה מצליח להביא אנשים כמו יצחק שמיר ופארוק א-שרע למדריד.

אם לא בייקר – החצר של בוש הבן משתמשת בחברים של אבא רק במקרי חירום – מישהו שהוא שווה ערך ושווה יוקרה לבייקר. בנועם זה לא יילך.

אחר כך יגיע זמנה של ההחלטה הקשה באמת: האם לחתור לפתרון נשיאותי, פתרון כפוי, שיוכתב לשני הצדדים. הכפייה מתאימה לסגנון שסיגל לעצמו בוש במדיניות החוץ: אמריקה אומרת את דברה, והמדינות האחרות מצייתות. אבל היא כרוכה במחירים פוליטיים פנימיים, ובמהלכים דיפלומטיים שיזכירו לעולם את קלינטון: הקמת צוות שלום, זימון מנהיגי הצדדים לקמפ-דייויד, ביקורים תכופים של הנשיא במזרח התיכון ועוד. אין דבר שמעורר אצל בוש תיעוב יותר מקלינטון ומורשתו. הוא לא ימהר ללכת בעקבותיהם.

בשלב הנוכחי, הפתרון הכפוי הוא בסך-הכל אפרוח נטול נוצות. אבל ראש ממשלתנו, שמבין באפרוחים כפי שהוא מבין בשוורים, יודע שכל אפרוח נושא בתאי גופו את ה-DNA של תרנגול שלם. פתרון עוד אין לסכסוך, אבל כפייה כבר יש.