בחזרה לימי המנדט

לחץ אמריקני, הסכמה בשתיקה של ישראל, שירותי תיווך שסיפק המודיעין המצרי וכנראה שגם פחד מוות – הניעו את מנהיגי החמאס להסכים לשביתת נשק. ישראל מסייגת את הסכמתה ושומרת לעצמה את הזכות לחסל "פצצות מתקתקות". זה מונח מעורפל, כי את עוצמת התקתוק קובעת מידת רגישותן של אוזני המאזין. דוברי הרשות הפלסטינית עצמם מודים, כי ספק אם יצליחו להשליט את מרותם על גזרות שישראל תמסור לידיהם. בפשטות, התביעה מאיתנו היא זו: הסתכנו בקטל אנשיכם והואילו להתאפק, כדי להוכיח לרנטיסי וחבר מרעיו שה"הודנא" משתלמת.

הסדר כזה אפשרי בתנאים של תקריות בודדות, המפילות קורבנות מעטים, אבל הוא אינו אפשרי כאשר מפגע יחיד חודר מבעד לטבעות הביטחון והורג עשרות. גם ממשלה שבראשה תעמוד ח"כ זהבה גלאון לא תעז לומר לאזרחיה שעליהם להירצח בהמוניהם כדי לחזק את אבו-מאזן. אבל, כשם שספק אם התאפקות תחליש את הטרור, גם לא תחליש אותו הכאה בלתי פוסקת של החמאס, הג'יהאד, התנזים וארגונים אחרים שאינם סרים למשמעתה של מנהיגות מוכרת. הוכח כי המאבק הפלסטיני – ככל שמכים בו, כן ירבה וכן יפרוץ. נקלענו למעגל פתאים, ששני הצדדים אינם יכולים להחלץ ממנו.

רעיונות יצירתיים, שוברי פרדיגמות, צצים כשכלו כל הקיצין. רעיון כזה רוחש זה זמן רב, אבל עכשיו בשלו התנאים לנביטתו. מדובר במסירת מנדט על הטריטוריה הפלסטינית לידי ארה"ב, או לידי קבוצת מדינות בהנהגתה. מתנגדי הרעיון מיהרו לפרט את חסרונותיו: המנדטור לא ייטיב להדביר את הטרור יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לכך, אבל הוא ימנע מאיתנו לפעול נגדו. הוא עצמו יהפוך לקורבן הטרור ועד מהרה יתעייף מתפקידו. הנימוקים האלה אינם מתארים כהלכה את התפקיד שיוטל על בעל המנדט. תפקידו אינו לחצוץ בין יהודים לערבים, אלא לכונן משטר חניכות, שתכליתו להכשיר את האומה הפלסטינית לשלטון עצמי. השימוש בכוח הכרחי, אבל העיקר הוא השלטת סדר והטמעת ערכי שלטון מתוקן.

דוגמת ה"מנדט" המוכרת לנו ביותר, היא כמובן המשימה שהפקיד חבר הלאומים בידי הבריטים בוועידת סאן רמו ב-1920. ההיסטוריה, כפי שהיא נלמדת במוסדות החינוך שלנו, מציירת את הבריטים כאויביה של תנועת השחרור היהודית ומשכיחה את חובנו למנדטורים הנאורים. הם ירשו מן הטורקים טריטוריה השרויה בימי הביניים, ובמהלך 30 שנה הקימו תשתיות תחבורה, תקשורת ואנרגיה, כוננו מערכת חוקים מתקדמת ומוסדות תקינים של שלטון ארצי ועירוני. היהודים השכילו להפיק מתקופת המנדט את המיטב, ואילו הפלסטינים הפיקו הרבה פחות ואחר-כך החריבו הכל ודחו את עצמאותם לדורות.

בהצעה המתגבשת אפשר לראות נסיגה לעידן הקולוניאלי, שבו התיימרו המעצמות הגדולות לתרבת את הילידים, ואפשר לראות בו מקצה שיפורים, מאמץ לתקן את מעשי הבריטים, שהתעייפו והשאירו את היהודים והערבים לנפשם, ידי איש על צוואר שכנו.