אנשים אחים אנחנו

ביום חמישי בשבוע שעבר, יום העימות עם המתנחלים ביצהר, היה ראש הממשלה בבית הקברות בנחלת-יצחק. הוא כיבד בנוכחותו את האזכרה השנתית לחללי אוניית-הנשק "אלטלנה", שנהרגו בחילופי אש עם כוחות צה"ל, השבוע לפני 55 שנה.

הטבעת "אלטלנה", בפקודת בן-גוריון, הייתה אחד מהאירועים הטעונים ביותר בתולדות המדינה: בעיני מחנה אחד היא הפכה את ישראל מגיבוב של מחתרות למדינה של ממש, כפופה למרוּת אחת, לממשלה אחת. בעיני המחנה האחר היא הייתה הוכחה חותכת שבן-גוריון ומחנהו הם רוצחים, שמחסלים יריבים פוליטים באמצעות התותח.

אזכרות למתים מדורות קודמים הן הזדמנות טובה לחשבון נפש. לא אצלנו: אצלנו הן הזדמנות להדחקה ולקיטש. שרון דיבר בנימוס על "אירועים טרגיים", משל היה מדובר בהתפרצות של איתני-הטבע, לא בהתנגשות מזוינת בין צבא ממלכתי לארגון פוליטי חמוש, והעלה על נס את ההחלטה של בגין להימנע ממלחמת אחים. "מותר וצריך להתווכח", אמר שרון, "אסור לפלג. מותר – לפעמים – להרים קול, אסור להרים יד. אנשים אחים אנחנו, ורק יחד נוכל להגיע למטרותינו הלאומיות".

יפה, אלא שבאותו זמן ממש דורש שרון מהממשלה הפלסטינית, ובצדק דורש, לנהוג להיפך, להיכנס לעימות אלים עם חמאס ושאר ארגוני הטרור , לעצור, לחסל, לפרק נשק, ובקיצור: להורות, סוף-סוף, על "אלטלנה" פלסטינית.

תאמרו: איך אפשר להשוות בין ארגון מנוול, תאב-דם, כמו חמאס ובין האצ"ל. ואכן, בין שני הארגונים האלה אין מקום להשוואה. אבל ההכרח לכפות מרוּת קיום כאן וכאן: מי שמשלים בעצימת-עיניים עם קיומם של צבאות פרטיים במדינתו אינו ראוי למשול בה.

למרבה הצער, כל צד בעימות מטיף ל"אלטלנה" בצד השני, ורק בצד השני. אבו-מאזן מדבר כאילו אימץ את סגנון הפוּציניו-מוּציניו של שרון, מילה במילה: "אסור להרים יד", הוא אומר לחמאס, "אנשים אחים אנחנו, ורק יחד נוכל להגיע למטרותינו הלאומיות". ושרון מטפל במיליציה החמושה של יצהר ובנותיה כאילו היו אבו-מאזן.

ימים אחדים לפני האירוע במה שמכונה "מצפה יצהר" הזדמנתי לשם לביקור לילי. על הכניסה ליישוב שמרו חיילי צה"ל. הם אפשרו למונית, שהיו בה נהג, שני כתבים ושני צלמים, כולם אזרחים ישראלים משלמי-מס, להיכנס פנימה. בנקודה מסוימת, ליד השלט המוליך למאחז, סגרו עלינו בדהרה ארבעה כלי רכב. הם היו מצוידים בקוז'אקים ואם אינני טועה גם בסירנות. הם היו עמוסים בגברים חובשי כיפות גדולות, כמנהג המקום, ופיאות ארוכות, מסולסלות, ונשק צה"לי. אחד מהם, שתופף בעצבנות על גג המונית, הציע לחבריו לפנצ'ר את ארבעת גלגליה. למה? בשביל הכיף. חבריו הרגיעו אותו: הפעם הסתפקו בגירוש מהמקום, אבל אם רק נעז לבוא שוב...

הם לא חשבו לרגע שהם אחים שלנו. בכלל לא. כמה מעמיתינו, שמזלם שיחק להם פחות, חטפו מהם אבנים, להדגשת החוויה המשפחתית.

שרון מכיר את סוג המתנחלים הזה: הוא הביא אותם לשם, טיפח אותם, צייד אותם בנשק, ברכבי-ביטחון. ריפד אותם במשכורות. הוא משתמש בהם עכשיו כסטטיסטים בהצגה הגדולה של פינוי-כביכול של מאחזים, שהוא עושה למען הממשל האמריקני.

1,000 שוטרים וקרוב ל-1,000 חיילים השתתפו בהצגת הפינוי ביצהר. אח פינה אח, חבר פינה חבר, ואף אחד לא פינה אף אחד. בעוד ימים אחדים יקומו שם האוהלים מחדש. ואם לא שם, בסמוך. המדינה תמשיך לממן אותם. יקצצו פה ושם למתנחלים, אבל לא להם: מהם מפחדים. יממנו אותם מתקציב הביטחון ומתקציבי כל המשרדים האחרים, בסעיפי-אמת ובסעיפי-סתר.

דוגמה קטנה, אחת מרבות: ח"כ חיים אורון (מרצ) מצא לאחרונה בתקציב משרד השיכון קרוב ל-14 מיליון שקל שהוקצו ל"השתתפות ברכישת מבנים מתועשים". הכסף מיועד לשבע מועצות אזוריות ומקומיות, כולן בגדה. למה דווקא אלה זקוקים ל"מבנים מתועשים", אם לא כדי לנפק עוד מאחזים? "משרד השיכון עובד לפי תוכנית עבודה שנתית", משיבה לשכת שר השיכון, אפי איתם. "הכל לפי החוק".

כל עוד ימשיכו מתנחלי יצהר ודומיהם לינוק בחופשיות משדי המדינה, כל עוד יאפשרו להם לנהוג כבעלי בית בשטח צבאי לא-להם, יחמשו אותם, יגנו עליהם, כל אדם רציני יבין שמדובר במשחק, במניפולציה. "תנו לי לפרק כמה מאחזים", ביקש שרון בפגישתו האחרונה עם ראשי יש"ע. "זה יאפשר לי לעשות עוד כמה חיסולים". לא בדיוק בר-און תמורת חברון, אבל רנטיסי תמורת עין-חורון.