זהירות, אמידים בשטח

לאחד השכנים שלי, שאת פניו לא ראיתי מעולם, מפני שבשכונתנו אין איש מכיר את שכנו, יש מכונית מהסוג המכונה "כבישטח", החונה תמיד על המדרכה בכל ארבעת גלגליה ומצרה את נתיב ההליכה. לעולם אינה מאובקת ומכאן אני מסיק שאינה משמשת לצליחת מדבריות אלא בעיקר לטיפוס על מדרכות. היא סמל הארוגנטיות, תכונה שנקל לכנותה "ישראלית טיפוסית". החוצפה המגולמת בה מכוונת נגד שאר האזרחים ונגד רכושנו המשותף – הטבע והנוף העירוני.

יש בישראל כ-150 אלף מכוניות מן הסוג הזה. באלפים אחדים מחזיקים אנשים הנזקקים להן לצורך עיסוקם, והיתר רומסים את הארץ לתענוגם ולנוחותם. הם משטחים את מצוקי החוף, מכרסמים את גדות הנחלים, מרסקים סלעים, מהדקים את החולות, מטביעים על אדמת המדבר את החותם הבלתי-נמחה של צמיגיהם הרחבים, משמידים את החי והצומח, מחריבים שרידים ארכיאולוגיים, מפוררים את שולי הכבישים, מציקים לנופשים, מזהמים את האוויר בפליטת פחמן דו-חמצני ומרימים תרומה גדולה להתחממות כדור-הארץ.

מקורה של מגפת רכבי השטח הוא, כמובן, ארה"ב, יצרנית המכוניות הדגולה בעולם והצרכנית הרעבתנית ביותר. ב-1985, רק 2% מהמכוניות החדשות שנמכרו בשוק האמריקני היו מהסוג הזה, וכיום – כ-25%. הצורך הכלכלי בהן גדל רק במעט, אבל במהלך עשור של שגשוג, גדל מספר האמידים ובד בבד גברה תשוקתו של האדם העירוני אל הנופים הבתוליים.

יצרני המכוניות מדטריוט, ובעקבותיהם היצרנים בעולם כולו, טיפחו את דימויו הרומנטי של הפרש הנועז, הרכוב על גב סוס שכוחו ככוח שלושים סוסים. בעזרת מסעי פרסום אדירים הם שידכו את הדחף לעוצמה דורסנית הטבועה בבני מיננו עם החיבה לנוף הפתוח, אבל לאמיתו של דבר הם סיגלו עשרות מיליוני נהגים למחשבה כי הדרך הנאותה להתקשר לנוף היא לאנוס אותו.

שדולת היצרנים גרמה לכך שהחוק האמריקני סיווג את רכבי השטח כ"משאיות קלות", ובכך מוּתנו הדרישות לגבי התייעלות מנועיהם. מכוניות נוסעים רגילות נדרשות להסתפק במנועים הצורכים ליטר דלק ל-11.7 קילומטר, ואילו למפלצות השטח הותרה צריכה גדולה ב-25%. הכפילו את הצריכה היתרה של רכב שטח יחיד בעשרות מיליונים ותקבלו את משמעותה לגבי הצימאון העולמי לדלק ולגבי הנזק לאקולוגיה.

אמריקה ארץ גדולה ועודנה דלילת אוכלוסין, אבל הזעקה על החורבן שממיטים רכבי השטח כבר הניעה רבות ממדינותיה להטיל איסורים חמורים על נהגיהם. בפארקים הלאומיים נכפתה עליהם תנועה במסלולים מוגבלים והמצ'ואים הממונעים קובלים כי הפקיעו את חירותם. אמידי ישראל מיהרו לאמץ את אתוס רכבי השטח, אבל כאן הבעיה חמורה לאין שיעור, מפני שהשטח זעיר, הצפיפות גדולה, הישראלי פרוע, החוק פייסני והאכיפה אפסית.

אקולוגיה משיקה לצדק חברתי. רוב מכוניות השטח יקרות מאוד ובעליהן אמידים. רבים מהם אנשי עסקים, הזוקפים את הוצאות הרכישה וההפעלה לחובת עסקיהם. המרחב הציבורי שייך לכל, אבל העשירים משתמשים בו ומכרסמים בו הרבה יותר מזולתם. ברור שיש לצמצם את שיעורם של כלי הרכב האלה ואפשר לעשות זאת בשתי דרכים: לאסור את כניסתם לאזורים נרחבים, או להתנות את השימוש בהם בצורך מוּכח. על כל איסור מוטבע תג מחיר, אבל דומני שהמחיר הסביבתי שגובות המכוניות האלה גדול ממחיר ההגבלות הנדרשות.