היה חם במצעד הגאווה בתל אביב. היה לוהט. אבל למרות החום האיום זו הייתה התפרצות מרשימה של שמחת-חיים הורמונלית. אלפי אנשים רוקדים ברחוב הם סיבה טובה לאופטימיות; הם בטח יודעים משהו שאנחנו לא
הטענה המקובלת כלפי מצעד הגאווה היא: אוף, איתכם, הומואים. מה הקטע שלכם לנפנף בלי סוף בעובדה שאתם מעדיפים את עצמכם? יודעים מה? זה בסדר, זה מקובל עלינו, זה לגיטימי –מצידנו נשמח אם גם הבן שלנו ייצא מאיזשהו ארון, רק לא בין שתיים לארבע. אבל רבאק, אתם רואים אותנו חוסמים חצי עיר ורוקדים בתחתונים רק כדי לציין את העובדה שאנחנו הטרוסקסואלים האוהבים את בני/בנות המין השני?
והתשובה המקובלת של ההומואים היא: כן, אתם אולי צודקים, אבל לטובת הנער הקטן והמתלבט מינית מירוחם, שמפחד מתגובת ההורים ולא יודע איך להיחלץ מהכוננית – חובה עלינו להפגין כוח, סולידריות, נורמטיביות ושמחת-חיים.
ואני אומר: יאללה, בסדר, אבל למה, למה באמצע החמסין? הבחורצ'יק מירוחם לא יכול לקבל את מנת העידוד והחיזוקים החיוביים שלו בחורף? או כפי שאיימה אחת ממשתתפות המצעד, לאחר שהחום הפך אותה ממוצק לנוזל: "די, אי אפשר יותר. אני חוזרת לארון". לפחות בארון יש קצת צל.
במילים אחרות: היה חם. היה לוהט. היו, להערכת גורמים בכירים שעמדו לידי, מלאן-תלפים אנשים. לדעתי לפחות 100 אלף. כולם אמרו שהיו יותר מבשנה
שעברה. פה ושם ראיתי אפילו הומואים ולסביות. לא יותר מדי. רובו של מצעד הגאווה הוא סטרייטים שבאו מיוזמתם לאירוע השנתי הרשמי המאפשר להם להפנות אצבע משולשת כלפי מיינסטרים-ישראל. אין הרבה הזדמנויות כאלה, אתם יודעים; כולנו רואים יאיר וליהיא (אל תשקרו. אתם יודעים שעשיתם את זה), כולנו מקבלים את התחזית מאותו דני רופ. רק פעם בשנה יוצא המיינסטרים הישראלי לחופשה, מפקיר את רחוב אבן-גבירול, ומאפשר לכם לשכוח מחולצה, לפזר נצנצים על החזה, לדפוק חותלות עשויות נוצות הנצמדות לקרסוליים (הלהיט הגדול במצעד השנה) ולצאת החוצה כאילו סן פרנסיסקו פינת ארלזורוב זה כאן.
ואפילו אז, אי אפשר בלי לפיד כלשהו. אבא טומי פתח את המצעד בנאום קצר במסגרתו הבטיח ש"עד שלא יהיה שיוויון זכויות מלא להומואים ולסביות, לא תהיה פה מדינה שיוויונית". אם תקראו את המשפט הזה שוב, תבינו שלוגית, אין דרך שהוא לא יהיה נכון. דגלי שינוי ומרצ שלטו בקו הרקיע. יעל דיין – "האמא של הקהילה ההומו-לסבית", כפי שהגדיר אותה הכרוז – אמרה ש"שוב אנחנו צועדים. שוב השמיים הם הגבול", מה שהתברר עד מהרה, בפועל, כ"שוב אנחנו מזיעים. שוב השדיים הם הגבול" – שכן למרות שמצעד הגאווה סיפק, פעם נוספת, את כמות הבשר החשוף הגדולה ביותר למטר מרובע במזרח התיכון, רק שני זוגות ציצים ביצעו הופעה מפורשת ומלאה.
בכל זאת היה שמח. מצעד הגאווה הוא המצעד היחיד שבו שליש מהאנשים צועדים, שליש מצלמים את הצועדים, ושליש עסוקים בלטלפן לחבר בסלולרי ולצרוח: "ווי, וויי, חבל לך על הזמן". שבע משאיות גדולות ומקושטות עמדו במרכז המצעד – כולן מפציצות באסים, על חלקן רוקדים הגברים השריריים האלה, בטן חלקה, ריבועים במקומות הנכונים, שרשראות ברזל, כולם הוצאו לצורך המצעד במיוחד מסביבת מחייתם הטבעית, חדר הכושר, שם תוכלו לראותם, ואפילו ללטף אותם, בשעת ההאכלה וברוב שעות הערב של מרבית ימי החול.
ולמרות החום האיום, מצעד הגאווה 2003 היה התפרצות מרשימה של שמחת-חיים הורמונלית, איברי גוף מובחרים וכמה נוזלי גוף נפוצים. אלפי אנשים רוקדים ברחוב – חלקם עם סוכריות יומולדת צבעוניות על העפעפיים! – הם סיבה טובה לאופטימיות; הם בטח יודעים משהו שאנחנו לא.
המצעד נשפך בסופו לספורטק שבפארק הירקון, שם המתינו עשרות דוכנים שמכרו כל מה שקיים, אבל עם לוגו הקשת. היו גם דוכנים של "הורות אחרת", סוג של קונספט, ושל "חיים אחרים", סוג של מגזין, ושל "למון גראס", סוג של מסעדת נודלס שלדעתי אם מחר אני מודיע על אירוע פרטי לארבעה אנשים אצלי בסלון, הם פותחים שם דוכן. "למון גראס" הם כיום ברמת התפוצה של סניפי דואר.
בספורטק המתינה במה ענקית לדנה ברגר וירמי קפלן – גיבורי קהילת גלגל"צ – ובמיתחם הרחב ועמוס הדוכנים היה מספיק מקום לכולם, ואווירה חמימה של יריד קייצי המוני ומוצלח. בסך הכל, היה מצעד הגאווה 2003 מופת אירגונית קטנה, ושמחה גדולה במקביל. ומכיוון שאין דרך ממשית לקלקל את זה, בואו נסיים בציטוט הכיתובית שהופיעה (במקור באנגלית) על אחד הטי-שירטס המיוזעות מאחוריי: "האם הזין הזה בפה שלי גורם לי להיראות גיי?". אל תענו. ותנו לי לחזור לחברה שלי. ולמקלחת.
