בקהל עמדו אנשים ששרו או סיננו משהו, זרקו הערה מבודחת או רקדו. מצעד הגאווה חצה את תל-אביב בסוף השבוע ברעש גדול. הייתה שם אבטחה עצומה ולא יעילה. השוטרים והחיילים, כמו כל הקהל, עמדו והביטו. גם ביניהם היו חבויים שונים ואחרים. לחלק מן הישראלים, מצעד הגאווה, אותו מסע ססגוני ראוותני, קולני של הומואים ולסביות וטרנס-ג'נדרים בלב העיר, הוא דבר מאיים. בן האדם רגיל לשכמותו. האחר מטיל עליו פחד, אם אין הוא בטוח במה שהינו. עמדתי שם, קרוב לבית שלי, והרגשתי מפלט חם מן העצב והצרות. הרבגוניות אמרה לי שעדיין אנו חסונים בדרך כזו או אחרת, שעדיין יש בנו יכולת לקבל את האחר ומכאן גם לחיות ככל האדם.
הזמן שאנו חיים בו, ימי האינתיפאדה והגירוש ההמוני של הפועלים הזרים, בסיסו הוא שנאת האחר. מקורו הוא הפחד. מן השנאה והפחד שואבת המלחמה הזאת את כוחה. המוסלמי פוחד מכוחנו, אנו פוחדים משוֹנוּתו. הפועל הזר חושש מאתנו ואנו מפלישתו. זה זמן רע שבו הפחד מן האחר מפעיל אותנו באמצעות סוכניו הרבים: היורים והמסיתים, המפגעים והמחסלים, המגרשים והרודפים. הדמויות השליטות בחיינו כעת הם פוליטיקאים דורסניים, רבנים קנאי שם וקאדים פנאטים, גנרלים וקציני משטרה. מבוגי יעלון ועד ליעקב גנות. הפחד מן השונה קל להפצה, קליט מאוד. מן האנטנות החדשות בא הטמטום הישן. כיהודים הכרנו את פניו של הפחד מן האחר מן הצד הנרדף, והנה בעת שאנו הישראלים רוב במקומנו, אנו מכים בזרים שבינינו או סביבנו. אין בנו סובלנות לאחר. בתוך כל זה זרם לו ביום שישי מצעד הגאווה שנמשך כמה שעות ופג, והוכיח כי לא בכולנו דבקה שנאת האחר וכי יש עדיין גם בחברה הישראלית, הנפחדת והמוסתת, מקום לפתיחות ורבגוניות.
במחקר אירופי חדש נמצא כי ערים שיש בהן פלורליזם אתני גזעי לצד קהילה הומוסקסואלית חזקה, הן הערים המוּעדות לשגשוג כלכלי-תרבותי. תל-אביב כמו לונדון, כמו ניו-יורק או אמסטרדם, היא מקום שמוכיח כי סובלנות ואי פחד מן האחר משתלמים, שהם הם הערובה לביטחון ולשגשוג. מי שחי רק עם בן-דמותו, מי שבוטח רק באחיו ובשכפולו הגנטי, מוּעד לניוון, לקנאות ולמלחמת נצח. האחר מפרה אותנו, השונה מוציא מאתנו את המיטב שבנו ועוזר לנו לבנות זהות רחבה די הצורך להכיל עוד אפשרויות. עוד לא אבדה תקוותנו.
