עונג שבת בצהרים
סעודת השבת נגמרה זה מכבר ובני הבית פרשו איש-איש לחדרו, לנום את מנוחת הצהרים בטרם יילכו לבית הכנסת לתפילת המנחה. נכנסתי לחדרי, ווידאתי שאין איש בסביבה ומהכיס הפנימי של חליפת השבת, שלפתי את הקלטת האסורה וחמקתי למיטה, אל מתחת לשמיכה.
פעימות ליבי נשמעו עבורי כרעש אימתני והפחד הגדול שלי היה שנשימותיי הכבדות יעירו את אבי שנמנם בחדר הסמוך. לאחר שחלפו מספר דקות וכבר יכולתי להיות בטוח שנחירותיו גוברות על נשימותיי, הכנסתי את אוזניית הווקמן לאוזני הימנית כשהשמאלית נותרת לשמש רדאר התרעה מפני כל צרה שלא תבוא ובעיקר, מפני אבי שעלול היה להכנס בכל רגע ולתפוס אותי בעת חילול השבת.
במסגרת ניסיונות ההחזרה בתשובה של חב"ד, כמידי צהרי שישי, הגעתי לתחנת הדלק שבכניסה לאור יהודה, על מנת לשכנע את צוות עובדי התחנה והעוברים בה, להניח תפילין. 'ידיעות אחרונות' העניקו לכל רוכש עיתון קלטת אוסף של מוזיקה ישראלית ומוכר העיתונים בקיוסק התחנה ניסה להיפטר מהמלאי שנותר לו, והותיר אותי עם הקלטת ביד. בתחילה חשבתי להיפטר ממנה בפח הקרוב אך משום מה, מבלי להתכונן, הטמנתי אותה בכיסי וחזרתי לכפר חב"ד.
כשהתחלתי להאזין לה, חיפשתי את המוזיקה שהיכרתי. זו גם הסיבה לכך שלאותה הקלטת בת ששת השירים, הקשבתי בלוּפּ שנמשך קרוב לשלוש שעות. בהאזנה השלישית, כבר שרתי בלי להשמיע קול, בּדבֵקוּת חסידית כאילו נמצא אני בהתוועדות השבועית בישיבה. "והראש שלה סטנדרטי / המילים זורמות כמו כלום", מלמלתי לעצמי בהתלהבות של נער המאבד את בתוליו. "איך היא הכל מבינה".
עד שהגיע אבי להעיר אותי לתפילת המנחה, כבר שיננתי את השירים כאילו מדובר בדברי-אלוהים-חיים. נסחפתי אל תוך העולם החדש שגיליתי ובמקום לשנן את מאמר הדא"ח שהייתי צריך לשאת בבית הכנסת בין תפילת מנחה למעריב, דיקלמתי בהתרגשות את "גידי אתה מתרחק ממני...".
כשצעדתי בשבילי הכפר בדרכי לתפילה, הרהרתי על שעשיתי...זה היה חילול השבת הראשון שלי ופורטרט עלולים היו לגרום לי להיסקל ע"י מטר אבנים אלוהי...זה לא קרה. אולי זה בגלל שלראשונה בחיי קיימתי את מצוות עונג שבת באופן אמיתי?
