מכה טובה ליהירות

לו היתה ישראל חברה כלכלית ואתה משקיע המוזמן לסכן את הונו, האם היית נעתר להצעה ומשקיע בה? איש עסקים רציני היה מעריך את כדאיות ההשקעה על-פי קצב צמיחתה, איכות הנהלתה והכי חשוב – הידע הצבור בה.

הערכת שווי הידע הוא אחד מחידושיו של השוק המודרני. וכן, מכל הבחינות האלה, טוב עשית לו השקעת בחברה המשודכת לך, אבל לא עכשיו, אלא בשנות קיומה הראשונות, כאשר היתה בבחינת "סטארט-אפ". אם היית מחזיק במניותיך עד סף מלחמת יום הכיפורים ומוכר אותן, היית מרוויח מאה שערים. הסביבה שבה פעלה ישראל בשנותיה הראשונות היתה מסוכנת לא פחות מן הסביבה שבה היא פועלת עתה והאילוצים רבים יותר, אבל היא הגדילה את ערך תפוקתה בשיעור החריג של 5% בשנה. היה לארגון אתוס הגמוני מלכד והנהלה שהיטיבה לבחור את העדפותיה. פערי ההכנסה בין עובדי החברה היו קטנים למדי, בעיקר מפני ששיעור העובדים בפועל היה גדול יחסית, והארגון הצמיח עובדים משכילים שצברו שפע של ידע מניב.

אבל, בערך משנת 1972 התהפך כיוונו של התהליך. ישראל הפנתה את משאביה לערוצים שהשביעו את כיסופיהם של חלק מאזרחיה, אבל השליטה בשטחים הכבושים וההתיישבות בהם מצצו את לשדה. בשנים האלה התפורר האתוס המלכד, הידרדרה איכותה ויציבותה של המנהיגות, ושיעור עצום באוכלוסייה פנה עורף לעבודה. הצמיחה כמעט נעצרה וקצב צבירת הידע, שהוא המנבא הדייקני ביותר לגבי הסיכוי לשגשוגו של ארגון מודרני כלשהו, הלך והואט. לפי אמות מידה רציונליות, לא כדאי להשקיע בעסק הזה שעתידו מפוקפק.

הישגיה הדלים של מערכת החינוך אינם מנבאים שינוי לטובה. המחקר שתוצאותיו פורסמו אתמול, מגלה כי בהשוואה לתלמידים בכמה עשרות מדינות שנסקרו, מקבלים תלמידינו ציונים ירודים בהבנת הנקרא, במתמטיקה ובמדעים. את רוע מעמדנו בתחום הבנת הנקרא אפשר להסביר בכך שבשנים האחרונות הצטרפו אלינו מיליון עולים חדשים, אבל להידרדרות בתחום המתמטיקה והמדעים אין שום הסבר מקל.

המחקר מצא עוד תופעה חמורה: בישראל גדולה השפעת מצבו הכלכלי של התלמיד על הישגיו יותר מבכל שאר המדינות שנסקרו. כיוון שפערי ההכנסה-ברוטו בישראל הם מהגדולים בעולם, מאליו מובן שגם הפערים בהישגים הם עצומים. טוב שנערך הסקר הזה, מפני שהוא מנחית מכה מפכחת על יהירותנו.

משרד החינוך אומר, כי מאז הקמתה של הממשלה החדשה אומצו שיטות הוראה חדשות, העתידות להשפיע לטובה על הישגי התלמידים. אבל גם אם תתגשם ההשערה הזאת, שנים רבות יעברו עד אשר נפצה את עצמנו על אשר איבדנו. כדי להדביק מדינות אחרות במערב, אשר כולן מנהלות מירוץ זו כנגד זו, נצטרך לאזור כוחות רבים. הם לא יימצאו לנו, אלא אם כן נתמקד בצורכינו העיקריים ונזנח את הטפל. אתמול יכלו האופטימיסטים, שצפו בפגישת מנהיגי ישראל ופלסטין, לומר לעצמם כי אולי, אולי, אנחנו מתחילים לשוב לעצמנו.