האליל שהכזיב

"יש להתייחס לקדושים כאל אשמים, עד שיוכח שהם חפים מפשע", אמר הסופר ג'ורג' אורוול בשנת 1949. הוא כיוון את דבריו למהאטמה גאנדי, המנהיג ההודי שנרצח זמן קצר קודם לכן, אבל נראה שבימים אלה הדברים האלה מתאימים גם לו עצמו.
אחרי מותו הפך אורוול למעין קדוש חילוני, נערץ בשל תפיסת עולמו הייחודית, חשיבתו הפוליטית, נבואותיו שהתגשמו והאופן שבו ביטא את האמת שלו. עכשיו, 100 שנה לאחר היוולדו, עומד האיש שהביא לעולם את "1984" ואת "חוות החיות" בפני מבחן ציבורי.
מסמכים שנחשפו לאחרונה מלמדים כי חודשים ספורים לפני מותו ב-1950 ממחלת השחפת, הגיש אורוול לשירותי הביטחון הבריטיים רשימה של 38 אנשים, שנחשבו בעיניו ל"קומוניסטים סמויים", והזהיר מפני הנזק התעמולתי שהם עלולים לגרום לבריטניה. השמועות על "הרשימה השחורה" של אורוול התרוצצו בבריטניה כבר שנים רבות. אבל מעריציו סירבו להאמין כי האיש, שגינה בנחישות ובכישרון רב כל-כך את הדיקטטורה של הממסד והנחיל לעולם את הביטויים "האח הגדול" ו"משטרת המחשבה", יכול היה להתנדב מרצונו להלשין בפני השלטונות.
"זאת רשימה משונה למדי", אומר ההיסטוריון נורמן מק'נזי, אחד מ-38 המופיעים ברשימה, בראיון שהעניק לאחרונה לעיתון "גארדיין" שחשף את הסיפור. "אנשים חולים בשחפת נעשים מוזרים בימיהם האחרונים. אני אוהב את אורוול, והסכמתי עם דעותיו לגבי ברית-המועצות, אבל אני חושב שבסוף ימיו הוא קצת השתגע".

השנאה צמחה במלחמת ספרד

ג'ורג' אורוול נולד כאריק ארתור בלייר בעיר מוטיהארי במחוז בנגל בהודו. אביו, ריצ'רד, הועסק בתפקידי פיקוח בתעשיית האופיום, שפרחה בהודו בסוף המאה ה-19 בחסות ובעידוד הממשלה הבריטית. אמו של אריק לקחה את שני ילדיה הקטנים לבריטניה, כדי שיתחנכו בבתי-ספר פרטיים יוקרתיים, ואריק אכן סיים את לימודיו ב"איטון", גם אם לא בהצלחה יתרה.
"משפחה מהמעמד הבינוני גבוה נמוך", הגדיר אורוול את מצבה הסוציו-אקונומי של משפחתו, שלא עלה בידה לשלוח את אריק לאוניברסיטה. במקום זה הוא יצא לבורמה והצטרף לכוח השיטור של האימפריה הבריטית. הוא יצא לשם כאימפריאליסט נלהב, אך חזר מלא ביקורת נגד הכיבוש הבריטי והשליטה על עמים אחרים. חמש שנים אחר-כך התחיל לכתוב.
"דפוק וזרוק בלונדון ובפאריז" היה הספר הראשון שפירסם, בשנת 1933, תחת השם ג'ורג' אורוול. בספר הוא תיאר את חיי העוני שחווה בתקופה שאחרי בורמה. מאז הוא כתב ספרי "נון-פיקשן" בקצב של כמעט אחד לשנה, אבל הם לא זכו לפופולריות בקרב ציבור הקוראים.
נושאי הכתיבה והסגנון של אורוול היו שונים מאוד מאלה של הסופרים הבריטים בני התקופה, שאת חלקם הכיר ב"איטון". הם כתבו על בתי-אחוזה מפוארים בכפר ועל החיים הטובים של בני המעמד העליון, ואילו הוא כתב על חלכאים ונדכאים, עובדי מטבח, פועלי מכרות ומובטלים.
בשנת 1936 יצא אורוול לספרד לקחת חלק במלחמת האזרחים במדינה. הוא עמד לצד הרפובליקנים, שנתמכו על-ידי ברית המועצות ונלחמו נגד הפאשיסטים בראשותו של הגנרל פרנקו. מספרד הוא חזר אחרי שנה עם פציעה קשה בצווארו ושנאה גדולה לקומוניסטים, שאותה הביע ב-1938 בספרו "הומאז' לקטלוניה".
את הביקורת החריפה ביותר שלו כלפי המשטר הקומוניסטי ביטא אורוול בספרו "חוות החיות" - סאטירה נוקבת שבה מחליטות החיות לנשל את בעל החווה, מר ג'ונס, ולנהל את החווה באופן עצמאי תוך שוויון בין כל החברים. עד מהרה מתערער השוויון המוחלט, כשמנהיגי המרד, החזירים שבראשם "נפוליאון", מחליטים כי אמנם "כל בעלי החיים שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר".
הספר, שהפך לקלאסיקה עם השנים, כמעט לא יצא לאור. המו"לים בבריטניה חששו לפרסם אותו, מחשש שיפגע ביחסים בין בריטניה וברית-המועצות של סטאלין. אחרי הכל, שתי המדינות נהנו משיתוף פעולה פורה במשך כמה שנים נגד האויב הנאצי המשותף, ואהדה למוסקבה היתה עניין שבאופנה באותם ימים. כך או אחרת, שנתיים אחרי כתיבת הספר הוא ראה אור, ואורוול זכה להצלחה המסחרית הראשונה בחייו.
"1984", ספרו האחרון של אורוול, אותו כתב שנה לפני מותו, קיבע את מעמדו בהיסטוריה של הספרות. ביטויים, דמויות ומוסדות, שהוא יצר בעולם העתידני המתואר בספר, הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות המודרנית. הספר, שמתאר חברה טוטליטרית המדכאת את חופש הביטוי תוך שימוש באלימות ובטקטיקות של הפחדה מפני "האויב", התקבל בעולם כהתקפה גלויה על משטרים דיקטטוריים בכלל ועל ברית המועצות בפרט.

האישה שמאחורי "הרשימה השחורה"

"האח הגדול", "משטרת המחשבה", "לא-אדם" ו"חשיבה כפולה" (שאורוול הגדיר כ"יכולת להחזיק בשתי דעות מנוגדות בו-זמנית, ולקבל את שתיהן"), הפכו כבר לחלק מן השפה האנגלית. מילון אוקספורד מציין אותו כמי שהיה הראשון שהשתמש במונח "המלחמה הקרה", לתיאור מערכת היחסים עם ברית-המועצות. "האח הגדול", אותה יישות העוקבת אחרי כל אזרח ויודעת את כל סודותיו, הוא היום שמה של תוכנית "ריאליטי טי-וי" פופולרית, שספק אם רבים מצופיה קראו את ספרו של אורוול.
על הרקע הזה, אולי לא קשה להבין את חששותיו של אורוול מפני מי שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית בבריטניה, או נחשבו כאוהדי המשטר בברית-המועצות. להיסטוריון והפרשן הפוליטי של ה"גארדיין", טימותי גארטון-אש, שחשף את "הרשימה השחורה" של אורוול במאמר מפורט המסתמך על מסמכים ומכתבים של אורוול עצמו, יש הסבר משלו לסיפור. מאחוריו, כמו ברוב הסיפורים, עומדת אישה: סיליה קירוואן, אליה שלח אורוול את הרשימה. גארטון-אש מתאר את אורוול שוכב על ערש דווי, והוא בן 45 בלבד, מותש אחרי כתיבת "1984" ועדיין מתאבל על מות אשתו. הוא היה מלא חרדות מפני "המלחמה הקרה", והאמין שבמלחמה הזאת המערב ינחל תבוסה, בעיקר משום שהציבור אינו מבין את האופי האמיתי של הקומוניזם הסובייטי והסכנה הטמונה בו. הוא עצמו הכיר את האכזריות והבוגדנות הקומוניסטית כשהיה בספרד וכמעט שילם עליה בחייו.
אל המצב העגמומי הזה נכנסה ב-1946 קרן-אור בדמות סיליה קירוואן, צעירה יפהפייה ומלאת חיים, שהסתובבה בחוגים הספרותיים של השמאל ואחותה התאומה היתה נשואה לידידו של אורוול, ארתור קסטלר. אורוול וקירוואן החליפו ביניהם מכתבים (אלה של אורוול לוהטים יותר משל הנמענת), והוא אפילו הציע לה נישואין. סיליה סירבה. בשנת 1949 הועסקה סיליה במדור חשאי-למחצה של משרד החוץ. תחת השם "המחלקה לחקר מידע" עסק המשרד בלוחמה נגד תעמולה קומוניסטית. בין השאר הם פרסמו מאמרים אנונימיים, מימנו כתבות אנטי-קומוניסטיות של סופרים שונים (בהם הפילוסוף ברטרנד ראסל) והפריחו שמועות בציבור.
אין זה פלא, איפוא, שכאשר סיליה קיבלה מכתב מאורוול, שהציע למסור לה רשימה של פעילים ותומכי קומוניזם, היא אימצה את הצעתו בידיים פתוחות. "ג'ורג' היקר, תודה רבה על ההצעות היעילות שלך", היא כתבה. "אנשי המחלקה שלי גילו בהן עניין רב, ויהיו אסירי תודה אם תאפשר לנו להציץ ברשימות השמות של קומוניסטים סמויים. כמובן שנתייחס אליה בדיסקרטיות הראויה. שלך כתמיד, סיליה".
המכתב הזה, כמו גם עותק של הרשימה עצמה ומכתבים נוספים שהוחלפו בין השניים, נמצאו בביתה של קירוואן אחרי מותה בסתיו שעבר, ונחשפו לתקשורת בידי בתה, אריאן באנקס. ברשימה אפשר למצוא שמות כמו צ'ארלי צ'פלין, השחקן מייקל רדגרייב (ליד שמות שניהם, אגב, מופיעים סימני שאלה), עורך השבועון "ניו סטייטסמן" קינגסלי מרטין ("לא מספיק הגון וישר כדי להיות קומוניסט, אבל מביע דעות פרו-רוסיות בכל הנושאים העיקריים", ציין אורוול). ליד שמו של כתב נוסף נרשמה ההערה: "כנראה רק אוהד. עיתונאי טוב, אבל טיפש".

החזיק גם בדעות אנטישמיות

למרות הכל, קשה להשוות את הרשימה של אורוול ל"רשימה השחורה" הידועה לשמצה של הסנטור מקארתי האמריקני: אותה רשימה שגרמה לארתור מילר לכתוב את "ציד המכשפות" ולצ'פלין למהר לברוח מארצות-הברית היישר לבריטניה של אורוול. האנשים ברשימה של אורוול אף לא סבלו מחרם כלכלי, מקצועי או חברתי, וחלקם אף זכו לתארי אצולה בשנים מאוחרות יותר בבריטניה.
סיליה קירוואן עצמה הגיבה על הנושא בערוב ימיה, כשהתעוררו השמועות בבריטניה בדבר הרשימה של אורוול. חבר הפרלמנט ג'ראלד קאופמן כתב אז ב"איבנינג סטנדרד": "אורוול היה גם הוא האח' הגדול'", מה שעורר תגובה תקיפה של קירוואן. "לג'ורג' היתה הצדקה מלאה לעשות מה שעשה", היא אמרה. "ובכל, נוצר רושם כאילו תומכי הקומוניזם בבריטניה הוצאו להורג עם שחר. הדבר היחיד שקרה להם הוא שהם התבקשו לא לכתוב עבור המחלקה לחקר המידע".
עם זאת, מציין גארטון-אש, כי אלה שראו את הרשימה, וההערות המצורפות אליה, הגיבו בהלם על התוויות האתניות שאורוול שם על כמה מהאנשים, בעיקר יהודים. ליד שמו של צ'פלין מופיע הכיתוב "יהודי?", ליד שמות אחרים מצוין "יהודי פולני" או "יהודי אנגלי". ה"וושינגטון פוסט", שפירסם מאמר ארוך על האיש ופועלו, הגדיר את אורוול כמי שהחזיק בדעות אנטישמיות.
בחודש האחרון נערכו ברחבי העולם חגיגות יום-ההולדת ה-100 של האיש, שאין עוררין לגבי החותם שהשאיר על העולם. לאחרונה התקיים סמינר בן שלושה ימים בוולסלי בבריטניה תחת השם "אורוול: היצירות והמורשת" - שבו השתתפו מאות מלומדים, חוקרי ספרות, היסטוריונים ואנשי מדעי המדינה. גם שתי ביוגרפיות חדשות של אורוול יצאו לאחרונה לאור. בין השאר "האיגוד המלכותי של הכימאים" בבריטניה ציין את האירוע בפרסום מחקר מדעי בנושא הטכניקה האידיאלית להכנת תה - אחת האובססיות הידועות של אורוול.
אפילו בהודו לא שכחו כי הסופר, שבריטניה אימצה לחיקה, נולד בעצם בבנגל. רבים התאספו ב-25 ביוני, תאריך הולדתו של אורוול, ליד הבית בו נולד, והדליקו נרות וקטורת ליד תמונתו של הסופר.