כישלון המהפכה

אי שם באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת גילו מפיקי טלוויזיה את שיחת הבנות, ומיד היא נחשבה בעיניהם לצורת התקשורת העילאית ביקום. כפרויד בשעתו, שתהה ותמה ולא בדיוק הבין "מה נשים רוצות", כך גם יצרני הבידור המסחרי: במשך שנים ארוכות הם לא הצליחו לפענח עד תום את הצופן הצרכני-הגנטי של צופות טלוויזיה, ומתוך הצורך למכור להן מסירי-שיער ותחבושות הגייניות חדשניות, חיפשו מוצר טלוויזיוני שיעטוף סרטוני טמפונים, שמפואים, בשמים, ליפסטיקים ומה לא. מתוך הצורך הזה בדיוק נולדו "אלי מקביל", "דארמה וגרג", "סקס והעיר הגדולה" – ו"גברים" של ליהיא לפיד.
שיחת-בנות היא אכן צורת תקשורת מעניינת, ובלבד שהיא נותרת במישור הבין-אישי על כל רבגוניותו. על פי כל המחקרים, אנחנו מדברות יותר ומדברות על הכל, ומאמינות בתקשורת מילולית כדרך להפגת מתחים, פתרון בעיות, יצירת קשרים אמיצים יותר. רוב הנשים שאני מכירה לא זקוקות לטיול ג'יפים אתגרי ומיוזע במדבר יהודה כדי לתקשר: די לנו במפגש בבית הקפה השכונתי הסמוך. ובעצם – מה רע בבית?
וכשנשים מדברות הן אכן מדברות על הכל. מתוך אמונה שאלוהים מצוי בפרטים, לפעמים הפרטים יכולים להישמע נועזים, גרפיים ומביכים למי שמצוי מחוץ לחבורה הקטנה שמדברת. וכן, אנחנו מדברות גם על גברים. גם, לא רק. בייצוג הטלוויזיוני של השיחה, גברים הם הנושא היחיד כמעט – ובחיים אנחנו ממש לא מדברות כמו אלי, דארמה, קארי או ליהיא.
ההבדל בינינו לבינן – והסיבה המרכזית שבגללה אני לא יכולה עוד לסבול סדרות דרמטיות או דוקו-כלומיות שעניינן נשים שעוסקות בגברים – הוא הסקסיזם הבוטה שלהן, של הדוברות בסדרות, של המתעדות, של האריזה כולה. מיד אבהיר למה הכוונה.

שיורידו את הזבל

אלי וקארי וליהיא (ודארמה, כשהיא ממוקדת מספיק) הן נאו-שובניסטיות מחופשות ל"נשים עוצמתיות", ובתור שכאלה, הן חוטאות בדיוק במקום בו כתבנו, התרענו, בכינו, צעקנו, הכינו באגרופינו על שולחנות, הפגנו, חוקקנו וחינכנו במשך עשרות שנים עד שחלקים מן המסר הופנמו: נשים אינם צעצועים. נשים אינם חפצים. אסור שהיחס הציבורי והשיח החברתי על אודות נשים יתמקד אך ורק בגופן ובהכללות מעליבות לגבי מחצית המין האנושי. יחס כזה ושיח כזה משפיל ומדכא נשים, וזה ממש לא בסדר – כך האמנו בכל לב – לראות מחצית מן האנושות דרך פריזמות כה מעוותות.
וברגע שנדמה היה כי מחוקקים, מחנכים, מפרסמים, קובעי מדיניות (אני נוקטת כאן לשון זכר רק לצורך נוחות, כמובן) החלו להבין למה אנחנו מתכוונות – בדיוק באותו רגע עצמו צצה על המסך ה"אשה החדשה", והיא שובניסטית, סקסיסטית ומטרידה בדיוק כמו הגבר הישן. כן, ההוא ששורק לך ורואה לעצמו חובה קדושה לספר לך בדיוק מה הוא חושב על איך שאת נראית, מתלבשת, מתנועעת. כן, ההם שיושבים בצוותא ומנתחים את מידותיה התרומיות של כל עלמה שעוברת מולם. ההם שגורמים לך להרגיש כמו חפץ, כמו מוצר.
כי גברים – על פי אלי, ליהיא, קארי ודארמה (כשהיא לא חולמת), הם צבר של חפצים שיש להם, לכל היותר "צרכים", "דחפים" וגם "אינסטינקטים". ותחת סקסי. אם לא שמתם לב, מאמצע שנות התשעים, התחת הגברי הוא לייטמוטיב טלוויזיוני של שיחת הבנות. חוץ מזה, ברור לגמרי שהם נכים רגשית, ברור לגמרי שהם בבונים חולי כדורגל, ברור לגמרי שאין צורך לתקשר איתם אם אפשר לדבר עליהם, והכי ברור שאנחנו זקוקות להם לשלושה עניינים בלבד: סקס (ושיהיה יצירתי, ושהם יביאו את היצירתיות) – ונישואין. וחוץ מזה, שיורידו את הזבל.

שוביניסטיות? אנחנו?

תארו לעצמכם סדרה שבה אלי מקביל היא אליהו מקביל, או שבנות העיר הגדולה הן בנים, או שליהיא היא סתם בחור טוב שמהגג כך על נשים. אחיותי, יד על הלב – לא הייתן מתעצבנות? תארו לכן שיחת-בנים טלוויזיונית שמנסה לתאר את כולנו כעדר של בבוניות מוכות בתאוות שופינג חסרת רסן. לא הייתן מהנהנות למחרת הצפייה, למקרא מאמרים שתוקפים את ה"תופעה"? לא הייתן לפחות נאנחות בייאוש?
אם כל מה שלמדנו בשבתנו כנשים מודעות, חזקות ועצמאיות הוא להתייחס לגברים כפי שהם התייחסו אלינו לפני מהפכת המודעות – הרי שהמהפכה נכשלה לגמרי. אם אנחנו לא יכולות להבין ששיחת בנות טלוויזיונית, בגלגוליה הנוכחיים, מעליבה ומשפילה גברים בדיוק באופן שבו אנחנו הועלבנו והושפלנו בייצוגנו הציבורי – אז אנחנו גרועות בדיוק כמוהם, בשבתם כמי שרואה בנשים חפצים. בכל פעם שאנחנו בוחרות לא לזפזף, אלא להישאר עם אלי, או קארי, או ליהיא או דארמה (כשהיא לא מעופפת) , אנחנו פשוט שובניסטיות.