מתקפת המשובטים

הפחד הקמאי שהוא מעורר בנו לא היטיב עם הספר. העובדה שראינו אותו בדמותו המבעיתה של בוריס קארלוף לא תרמה לדיון ברעיונות שלו. פרנקנשטיין התקבע בזכרון הקולקטיבי כמפלצת, ולפיכך שכחנו ש"פרנקנשטיין" של מרי וולסטונקרפט-שלי, הוא לא רק פנטזיה גותית מצויינת ומסע מרתק של מדע בדיוני, אלא גם, ובעיקר, רומן רעיונות מחשמל.
היוצרת שלו היא פורצת דרך. משחר ימי הרומן האירופי, רוב הקוראים היו קוראות. רובה המכריע של הכתיבה הבדיונית היה פרי עטם של גברים. למה? כי בחברה הפטריארכלית של המאה ה-18, גם כתיבה – כמו כל עיסוק רציני אחר – נחשבה לנחלתם הבלעדית של גברים. לנשים ספורות בלבד ברחבי אירופה היה מודל-חיקוי של אשה כותבת: מרי שלי היא בתה של אשה כזאת. אמא שלה, שרק כדי לבלבל אותנו קרויה אף היא מרי וולסוטונקארפט, היתה חלוצה פמיניסטית של ממש, עיתונאית לוחמת שדיווחה על המהפכה הצרפתית (בשם עט של גבר, אלא מה) וכתבה קונטרס רב השפעה על אודות הצורך בחינוך שוויוני לנשים.
מרי וולסטונקראפט-שלי נולדה ב-1797 והתחנכה בבית שבו הגשימו אידאולוגיות, לא רק כתבו אותן. כבר בגיל 16 היתה משכילה יותר מרוב בנות דורה, ובגיל 17 הפכה לפורקת עול גמורה כשברחה מן הבית עם המשורר פרסי בייס שלי, שהיה נשוי באותה עת. השניים נדדו בצרפת וחיכו שמשהו טוב יקרה, ומבחינתם זה אכן קרה כשאשתו של שלי שלחה יד בנפשה ואז יכולים היו להינשא. מרי היתה בת 18, והזוג יצא לירח דבש מאד מאד משונה ביחד עם ביירון – כן, המשורר ביירון. במשך שישה שבועות הסתגרו השלושה בבקתה על שפת אגם בשוויץ, ושם נולד "פרנקנשטיין" – כתוצאה משיחות ליד האח, בימים גשומים שלא אפשרו טיולים ארוכים. שלי וביירון פחות או יותר זרקו כפפה, ומרי הרימה אותה – וכתבה את ספר המדע הבדיוני שהוא האב המוליד של כל האנדוראידים והסייבורגים באשר הם.

להתחרות עם אלוהים

האקלים האינטלקטואלי של התקופה היה רווי ברעיונות חדשניים ומלהיבים, כולל האמונה בכוחו המיסטי של הדבר החדש הזה שכולם השתעשעו בו: חשמל. עבור הספקנים, החשמל הפך לאל החדש, וייחסו לו תכונות מחוללות-חיים, אולי גם חיי אנוש. דמותו של המדען, באותה עת, עברה אף היא גלגול מעניין: מטרחן אזוטרי ליצור רב-עוצמה. וכשמחברים את שני הדברים הללו יחד עם התהייה המתמדת של האדם על מקור החיים, אפשר – בכשרון ובדמיון בלתי מצויים – להגיע להנחה הבסיסית של "פרנקנשטיין": כי ייתכן ליצור חיים במעבדה.
יוצר מוכשר פחות היה מסתפק בזה, אבל מרי וולסטונקראפט-שלי המשיכה להפליג. מה טיבם של החיים האלה? האם בני אדם יכולים להתגבר על הגרוע שבפחדים שלהם, לסבול עולם שבו נוכחות האל מיותרת והמדען קובע גורלות? האם ייתכן גם קיום חברתי ליצור שנברא לא בצלם, כי אם מכוח גחמה בלבד? האם מותר לנו, או שמא אסור לנו, ליטול את תפקידה של הבריאה לידינו ולשחק בה כאוות נפשנו? כמה מן השאלות הללו צצות ועולות גם היום, כל אימת שמדען לגמרי לא מטורף מכריז על התקדמות נוספת בדרך ליצירת אדם שלם במעבדה. מרי וולסטונקרפט, ילדה בת 18 בירח דבש, חשבה על זה קודם.
הפתרונות שלה יכולים להכעיס את מי שמצדד ברעיון הקדמה באורח גורף. היא היתה פסימית מאד לגבי טבעו של האדם. העמדה המוסרית שלה ברורה לגמרי, והיא מגלה התנגדות עצומה למשחק-האל שסופו לא ידוע, ליוהרה האנושית שמאפשרת לשחרר אל תוך הציוויליזציה כוחות ותכונות שעצם טיבם לא ברור ליהירים. ועם זאת, היא השכילה ליצור בספר דמות של מפלצת שמעוררת את רחמינו, לא את התיעוב שלנו. המוקד להזדהות עם פרנקנשטיין הוא הבדידות האיומה בתוכה הוא מצוי. לעולם לא תהייה לו חברה, לעולם לא יוכל להקים משפחה, תמיד יהיה מנודה ונרדף על לא עוול בכפו. במובן זה, פרנקנשטיין הוא גיבור מודרני לגמרי: אחד ויחיד מול כולם, מנוכר וערירי – כולו פרי חטא ראשוני של גאווה ותאווה חסרת גבולות.

לא ברצינות

מעבר ליצירת עוד שם נרדף ל"מפלצת" ומצע לסרטי אימה בשחור-לבן, התרומה העצומה של הספר הזה להתפתחותה של המלה הבדיונית הכתובה היא בשימוש ברעיונות מדעיים – אמיתיים או פרי הדמיון – כדי לשאול שאלות חברתיות, מוסריות ופילוסופיות לא קטנות דרך יצירה בדיונית. אולי זה נשמע לנו טריוויאלי, מפני שגדלנו על מסורת המדע הבדיוני הקלאסי. מרי וולסטונקראפט שלי היא פשוט האם המייסדת של המסורת הזאת.
הספר עורר ענין עצום והפך לרב מכר ענק. זה היה הלהיט הספרותי הראשון שנכתב בידי אשה בשמה שלה, והדבר לא סייע להתקבלות האקדמית שלו. במשך שנים ארוכות מדי, קיטלגו את "פרנקנשטיין" תחת הכותרת "פנטזיה גותית" בלבד – ומכאן שלא היה צורך להתייחס אליו ברצינות הראוייה, נניח, ליצירות בדיוניות של גברים. היא המשיכה לכתוב, אבל ספריה האחרים לא שרדו בתודעה שלנו. ועד שלא חוזרים וקוראים ב"פרנקנשטיין", גם הרעיון המרכזי שלו נעלם מזכרוננו: כן, יש מפלצת. אבל היא איננה היצור הבודד שיצא מתוך המעבדה. היא אנחנו, משום שהאמנו בכוחנו ובזכותנו לברוא יצור כזה.