שחרור קטלני

האם ייתכן שההחלטה על שחרור טרוריסטים הוסיפה ולו קורטוב של מוטיבציה למתכנן הפיגוע בכפר יעבץ? האם אין סכנה שהחייל שיישַלח לעצור את בן הבליעל יחשוב: למה להסתכן אם בתוך זמן קצר הוא ישוחרר? האם לא הגיע הזמן שנתייחס לפולארד ולעזאם כפי שהפלסטינים מתייחסים למחבלים, ונודיע שאיש לא ישוחרר לפני שהשניים האלה ייצאו מהכלא? מראש ייאמר – אין פה מחלוקת בין ימין ושמאל. יש פה דיון על שמירת החוק ועל כיבוד הסכמים.

זלזול בחוק

"פגיעה אנושה בשלטון החוק", כך הגדיר השבוע משה נגבי, הפרשן המשפטי של "קול ישראל", את התופעה, וציטט את נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, שהתריע בזמנו כי החלטה על שחרור סיטונאי של מי שנשפטו "שמה ללעג את כל המערכת המשפטית".

מדוע האמריקנים, שיש להם אינטרס מובהק במימוש מפת הדרכים, לא עושים, לצד הלחצים, מחווה לישראל ומשחררים את פולארד? מדוע המצרים אינם משחררים את עזאם עזאם? הסיבה פשוטה: אלה גם אלה מכבדים את שלטון החוק שלהם. זלזול בחוק הוא המסר הראשון שאותו מעביר שחרור סיטונאי של רוצחים ועוזריהם.

המסר השני הוא מתן לגיטימציה לטרור, והוא אומר למעשה כי לא מדובר ברוצחים נתעבים, כפי שאנחנו רואים טרוריסטים המתפוצצים בלב אוכלוסייה אזרחית, אלא בשבויי מלחמה, שאפשר לנהוג בהם סלחנות.

"חיזוק אבו מאזן" אינו מצדיק פגיעה כה קשה. דרושה סיבה כבדת משקל, למשל - חתימה על הסכם שלום לדורות - כדי שישראל תשקול חנינה גורפת שכזו מבלי להסתכן בערעור יסודות החוק, הצדק והמוסר.

זלזול בהסכמים

אין קשר בין תמיכה במפת הדרכים לבין התנגדות לשחרור מחבלים. למעשה, השחרור כלל לא מוזכר במפה. אלא מה, בנוסף לוויתורים שישראל כבר מבצעת: העברת כספים, פינוי מאחזים, נסיגת צה"ל מאזורים מסוימים – ולמרות שהפלסטינים לא החלו למלא את חלקם בפירוק ארגוני הטרור - אנחנו מתנדבים לוויתור חדש שכלל לא נדרשנו לו. "הפלסטינים דורשים", אומרים לנו. "אבו מאזן זקוק למחווה הזו כדי להתחזק וכדי להרגיע את הרחוב".

על סמך איזה ניסיון צריכה ישראל להיכנע לתכתיב שכזה? מכישלון אוסלו, שעלה לנו בכאלף הרוגים, צריכים היינו ללמוד דבר אחד: לפני כל ויתור ומחווה נוספים עלינו לדרוש ביצוע התחייבויות הצד השני. להציב יעדים ברורים הכפופים ללוח זמנים למלחמה בטרור והפסקת ההסתה, למשל:

- לקבל תאריך סופי לפירוק ארגוני הטרור, ותאריך ביניים שבו החמאס ודומיו יוצאו מחוץ לחוק, ותאריך לאיסוף נשק ולהכפפת כל מנגנוני הביטחון לראש הרשות. וכמובן, תאריך להפסקת ייצור ולהברחות חומרי לחימה ונשק.

- לקבל תאריך שבו יוחלפו כל ספרי הלימוד המחנכים לשנאה, ותאריך להחלפת מפת פלסטין התלויה בכל בתי הספר, שבה ישראל אינה קיימת, ובעיקר – לא להסתפק בפעולה של מחיקת הגרפיטי מרחובות העיר, שעיקר חשיבותה במידת הפוטוגניות שלה.

בניגוד לקולות הנשמעים, שחרור 350 המחבלים לא יחזק את אבו-מאזן אלא דווקא את הכוחות הקיצוניים ויגביר את תאבונם. הניסיון מלמד כי יתבעו עוד. את מילוי השורות. את עיקר הרוצחים הם רוצים, את המנהיגות. אבו-מאזן יושם ללעג כמי שלא הצליח להביא דווקא לשחרורם של אלה. מעסקת ג'יבריל, שהובילה לאינתיפדה הראשונה, הם הפיקו לקח ברור: הטרור משתלם, וגם הלחץ על ישראל, שמוציאה "תעודת ביטוח" לרוצחים פלסטינים, משחררת אותם לאחר זמן מוגבל, והם שבים לבתיהם כגיבורים. כמו אנשי ג'יבריל כך הדור שאחריהם, הרגו יהודים וערבים, ועם שחרורם ניתנת להם הזדמנות נוספת לרצוח.

אנחנו, לעומתם, לא למדנו דבר. שוב אנחנו עלולים להפקיר חיים תמורת צרור אשליות וחופן של יחסי ציבור.