אחד המיתוסים הכוזבים והמוזרים שרווח כיום בזירה הפוליטית הוא הטענה המופרכת שהימין הישראלי הביס את יריביו משמאל. למעשה אין דבר יותר רחוק מהאמת. במבחן התוצאה הוכה הימין שוק על ירך בידי מחנה השמאל.
נכון אמנם שהמסגרות הארגוניות – קרי המפלגות הפוליטיות – שכינו את עצמן "שמאל" הצטמקו מאוד לאחר הבחירות האחרונות לעומת המפלגות שנחשבו "ימניות", אבל הצטמקות זו היא פורמאלית בלבד, ואינה משקפת את התמורות המהותיות, מרחיקות הלכת, שחלו בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון.
מול התכווצות הגופים הארגוניים של השמאל, התרחש תהליך שחיקה – או יותר נכון קריסה - רעיונית אצל הימין, עד כדי מחיקה כמעט מוחלטת של תפיסות עולמו כמרשם פוליטי-מדיני מעשי. הממשלה הנוכחית, שמורכבת ברובה כביכול ממפלגות ימין, מחויבת למדיניות שלפני כעשר שנים אפילו רוב השמאל היה מהסס להציע, משום שנחשבה כרדיקלית וותרנית מדי. באותה העת גם ראשי השמאל, למעט קומץ בקצוות הקיצוניים של המחנה, נרתעו מלהעניק תמיכה בוטה מדי למדינה פלסטינית, לפירוק משמעותי של התנחלויות ולשאר המרכיבים שבמפת הדרכים - המדיניות ש"ממשלת הימין" דהיום החליטה לאמץ. פירוש דבר שהימין ויתר כליל על השקפותיו, ואימץ את אלו של יריביו כמעט באופן מוחלט.
זוהי התפתחות תמוהה למדי, שהרי היא מתרחשת בדיוק כאשר הולך ומתברר שתורתו של השמאל מופרכת מיסודה. קשה לדמיין כישלון צורב יותר עבור מדיניות אוסלו מאשר המציאות הנוכחית. אין כל ספק שמציאות זו דומה הרבה יותר לחששות מתנגדיו (מימין) מאשר לתקוות תומכיו (משמאל). אך למרבה הפלא, במקום להשתמש בהתבדות תחזיות השמאל כהוכחה חותכת לכישלון, במקום לנצל כישלון זה כדי לשלול את דרכו של השמאל וליזום את החלפתה בדרכם, שבה היו אמורים לדגול ולמענה היו אמורים לפעול, עשו ראשי הימין את הבלתי יאומן ואת הבלתי מובן: לאחר שהציבור דחה באופן חד וברור את הנתיב שבו הוביל השמאל, הם החליטו לאמץ בעצמם בדיוק את אותה מדיניות כושלת ודחויה ולדבוק ביישומה!
הימין מוליך שולל
כיצד ניתן להסביר את התופעה הפרדוקסלית והפרברסית הזו? למעשה יש רק שתי חלופות, ושתיהן מובילות לאותה מסקנה לגבי גורלה הפוליטי והציבורי של הנהגת הימין. הראשונה נוגעת לתבונתם של אלה הנמנים על אותה הנהגה; השנייה נוגעת ליכולתם. על-פי החלופה הראשונה, ניתן להסביר את התנהגות הימין בכך שכאשר הגיע לשלטון, התברר לו שדרכו המדינית אינה ניתנת למימוש, והשקפת עולמו בלתי ישימה – ועל כן נאלץ לקבל את תורת יריביו. אם הסבר זה נכון, אזי על הימין להודות שהוא תעתע זמן רב בציבור הישראלי, והוליך אותן שולל בניסיון להגשים תוכנית מיותרת ומזיקה, תלושה מהמציאות המדינית ובלתי ניתנת להשגה, ובכך הכשיל באופן חסר תוחלת וחסר אחריות את ההתקדמות במסלול להגעת הסדר שלום עם הערבים - מסלול שכעת נכפה עליו לקבל. אם זה אכן המצב לאשורו, יש לזקוף לחובת הנהגת הימין ליקוי בלתי נסלח בשיקול הדעת והעדר כושר שיפוט. כל אלה הופכים אותה לבלתי כשירה בעליל להמשיך למלא תפקידים ציבוריים, ועל כן יש לדרוש מיד את התפטרותה.
הימין חסר כישרון
יש כמובן סיבות טובות להטיל ספק בנכונות ההסבר הזה, בעיקר לנוכח הכשל המתמשך זה כמעט עשור ליישם דווקא את מרשם השמאל. על כן יש לפנות להסבר השני, הגורס שעל אף תוקפן המדיני וצדקתן מוסרית של עמדות הימין, לא השכילו נציגיו לשכנע את הציבור בישראל לאמץ אותן, ואת דעת הקהל מחוצה לה לקבל אותן. במקרה זה, יש לזקוף לחובתם של מנהיגי הימין חוסר כישרון משווע והעדר יכולת מינימלית לייצג נאמנה את בוחריהם. נטולי עוצמה אינטלקטואלית, מחויבות רעיונית וכושר ביטוי, הם לא הצליחו לבלום את השתלטות יריביהם משמאל על דעת הציבור, ואפשרו שחיקה דרמטית בהתנגדות הגורפת, שעד תחילת שנות ה-90, שררה בקרב אזרחי ישראל, למדיניות הנסיגות, הוותרנות וההתרפסות שהנהיג השמאל. גם על-פי הסבר זה כשלו מנהיגי הימין במילוי תפקידם. ושוב המסקנה הבלתי נמנעת היא שהמשך כהונתם בראש המחנה אינו מתקבל על הדעת.
לפיכך, בין אם הדבר נובע מהעדר תבונה או מהעדר יכולת, בסופו של דבר ההסבר לתפקוד הפרדוקסלי של הימין נעוץ בביצוע הפתטי של נבחריו. הדחתם והחלפתם היא צו השעה. הציונות האקטיביסטית ראויה לטובים יותר.
