בלדה לעוזב קהילה
על נטיית הפורשים מהקהילות הווירטואליות ללכת כדי לשוב, והתנסות אישית לא נעימה עם הטכנולוגיה המשולבת ב-Windows XP נגד העתקות
1. בלדה לעוזב קהילה
הפרטים המדויקים של המקרה הזה פחות רלוונטיים מעצם התרחשותו, שגם היא לא ממש נדירה. משבר פרץ לאחרונה בקהילה מקוונת שאני חבר בה, ובשיאו הודיע אחד מהחברים היותר שנויים במחלוקת על פרישה. המשבר עצמו היה מהסוג שכל מי שחי ולו זמן קצר בקהילה מקוונת, מכיר: ההוא אמר ככה, ההוא נעלב ככה, ולפתע פתאום מתברר שה"חברים הדמיוניים" שחיים במחשב הם לא כל-כך דמיוניים, ושיש להם רגשות, והם נפגעים, ואז הם עושים דברים כמו לפרוש. ובקול רם! שישמעו שהם הולכים! אחרת מה הטעם?
קווים רבים פורסמו כבר ברשת בהתחקות אחר אותן "הודעות פרישה" וירטואליות, המחזירות באחת למציאות ימינו החמים והקשים בארץ את זכר גלות וורשה וקרקוב. אחרים טוענים שיש כאן הדהוד נאה לאמירה המוכרת "תחזיקו אותי". בכל מקרה, אין קהילה וירטואלית המכבדת את עצמה שלא עברה תהליך שבו אחד מחבריה פורש בכל תרועה. למה לעזאזל הם עושים את זה? פוס, אני הולך
טוב, זה ברור. הריגוש שהחברות בקהילה וירטואלית יכולה לעורר הוא עניין שכבר תועד מספיק. וכשיש בני אדם, ויש אינטנסיביות רגשית, קורים דברים. וכשיש התנגשות בין העולם הוירטואלי שנדמה לנו כלא אמיתי לבין המציאות עצמה, הוירטואלי נקרע ונעלם. כי רובו מתרחש לא בתווך בין המחשב שלי למחשב שלך, אלא בתווך שביני לבין המחשב שלי. ואחת הדרכים להתמודד עם המצוקה היא להודיע - כמו שטרחנו להודיע על כל דבר כמעט שהיה רלוונטי לקהילה - "פוס, אני הולך".
הגולשת הוותיקה אינדי-גו בלו טוענת שפרישה מקהילה וירטואלית היא בעצם מימוש של הפנטזיה הוותיקה להיות נוכח בהלוויה שלך עצמך. יש משהו בדבריה - למעט מקרים קיצוניים במיוחד, אקט של פרישה מקהילה וירטואלית גורם בה לסערה כזו או אחרת, כשתמיד יהיו כאלו שירגישו אשמים ב"הליכתו מאתנו" של אחד החברים, ואחרים שסתם ישמחו פתאום להתעסק במשהו מעניין יותר מנושאה הרשמי של הקהילה, מה שזה לא יהיה לעזאזל. הפורש מרפרש ומה קורה מייד לאחר הפרישה? הפורש, כמובן, לא מפסיק להתעניין בהפרשות שיוסיפו החברים שנותרו בקהילה, ולכן הוא מרפרש ללא הרף. אם זו קהילה בפורמט שאינו פורום (נניח, רשימת דיוור או צ'אט), הרי שהפורש דואג שמישהו ממקורביו יידע אותו מה קורה. כי ברור - פרשת ולא הסערת - כאילו לא פרשת. במקרים מסוימים, יתחבר הפורש במהירות, אולי בשם בדוי, חזרה לאותה קהילה. וכבר אמרנו - פרישה פומבית אינה פרישה, היא רק זעקה לתשומת לב. וכמו סמים או אהבה ראשונה, אומרים שהפרישה הראשונה היא הכי חזקה.
מובן מאליו שהפרישה נכשלת. נדירים עד בלתי קיימים המקרים בהם מישהו הודיע על פרישה ואכן נעלם מייד מהאופק. מי שרוצה באמת לפרוש, פשוט נעלם. אבל הפורש מאד מרוגש, מאד מוטרד, מאד דרמטי, ואחרי הפרישה שלו, הרי לא יעלה על הדעת שהוא יעלם כאילו כלום לא קרה. במיוחד אם הוא הטיח בחברים שעכשיו הוא מתכוון להיעלם, כאילו כלום לא קרה. וכך, רבים הפורשים הנשארים בקרנות הקהילה, שקטים אילמים וחרישיים, מחכים לרגע בו יוכלו אולי שוב להתבטא בלי לפדח את עצמם יותר מדי.
מה קורה בסופם של הפורשים? חוזרים למחנה, כמובן. לעיתים בצעד זקוף, כמו מכחישים כל מה שקרה, לעיתים בדומיה ובשקט, כשעל כל מלותיו הוירטואליות ארשת של "היי חבר'ה, אתם הרי יודעים שלא התכוונתי ברצינות". פרישה אמיתית מקהילה וירטואלית אינה מלווה בהצהרות, אלא פשוט בהתנתקות. וכל עוד חשוב לנו שידעו שהלכנו, אפשר להיות בטוחים בדבר אחד: עוד נחזור. 2. מיקרוסופט חסמה אותי איך מגיעים ללשכת הסעד? הולכים ישר ישר ישר, בסוף מגיעים. נזכרתי השבוע בבדיחת הסבנטיז העבשה הזו, אחרי שחטפתי אחת קטנה רק בגלל שאני משתמש מחשבים ישר. בכל מקרה, אני את הלקח שלי למדתי, ואולי גם אתם משהו תלמדו משהו מהסיפור הזה. מיקרוסופט, הרי אין סיכוי שתלמד.
למה, חשבתם שזה יכול להיות קשור לאיזושהי חברה אחרת? נו באמת. מיקרוסופט. אתם יודעים - החברה הזו של האנשים טובי הלב שעושים לנו מוצרים חדשים כל שנה וחצי, שעובדה שהם יותר משוכללים כי הם צריכים עוד מאתיים מגה על הדיסק בהתקנה. חידושים והמצאות
במסגרת החידושים של השנים האחרונות, החל מ-Windows XP, מיקרוסופט עלתה על פטנט חדש למניעת העתקות (טכנולוגיית הפעלת המוצר): כאשר תוכנה מותקנת לראשונה במחשב, היא סורקת אותו ורושמת לעצמה מה התצורה הכללית שלו - נפח דיסק, זיכרון, פריפריאליים.
התוכנה יודעת על איזה מחשב היא הותקנה, ואם ננסה להתקין אותו עותק על מחשב אחר, היא תגלה זאת ותמנע בעדנו. ב-Office החדש הלכו במיקרוסופט צעד נוסף לקראת המשתמשים, והרשיון לשימוש בתוכנה מקנה לך רשות להתקין אותה על שלושה מחשבים שונים. הקונצים עובדים
השבוע גיליתי, לצערי הרב, שהקונצים הללו של מיקרוסופט עובדים. שדרגתי את המחשב הנייד שלי, אחרי המון זמן שהוא ביקש יפה: הרבה זיכרון, ועוד יותר הרבה דיסק. המידע מהדיסק הישן הועתק כמות שהוא לדיסק החדש, וכמה שעות אחר כך יצאתי מהמעבדה שמח וטוב לב.
חמישה ימים הכל עבד כמו שצריך. וביום השישי יתעורר ה-Word 2002 וירא כי טוב למשתמש, ויתקע אותו. מילולית. העותק של הוורד שלי (כמו מערכת ההפעלה) הם חוקיים לעילא והגיעו יחד עם המחשב מהיצרן. באותו יום ערך הוורד החדש את הסריקה הרגילה שלו, כדי לוודא שהוא עדיין פועל על אותו מחשב, ומצא שהוא לא. על פי ההודעה שהוצגה לי, כל זכויותיי נשללו ממני - כלומר, תגיד תודה שהתוכנה בכלל מרשה לך לפתוח קבצים ולראות אותם. פשוט ומעצבן
כל-כך פשוט, וכל-כך מעצבן. אי אפשר לשמור קבצים, אי אפשר אפילו לערוך, וזה נופל עליך באמת מהשמיים. בסופו של דבר נסעתי מהמשרד הביתה, מצאתי את דיסק ההתקנה המקורי ושחררתי את התוכנה מנעילתה. בסך-הכל שעה וחצי מזמני היקר, מה זה כבר אכפת למיקרוסופט.
אני רק מנסה לחשוב מה היה קורה לו הייתי נוסע לחו"ל, ושם מגלה שאין לי וורד כי מיקרוסופט נורא שומרים על עצמם. מן הסתם, במקרה כזה לא הייתה נשארת לי ברירה מלבד לרכוש במיטב כספי עותק חדש של Office. ולהזכירכם, אני לקוח חוקי, נקי, ששילם יפה את חובו לחברה. החברה מסיאטל, וושינגטון.
בכל מקרה, את הלקח שלי למדתי, ואני ממליץ גם לכם: רכשו תוכנות חוקיות, ושמרו על רשיון ההפעלה שלהן ועל הדיסקים של ההתקנה. לגבי העבודה בפועל, עושה רושם שאם אתם לא רוצים להיתקע בדרך, נראה שעדיף שתתקינו עותק פרוץ שהורדתם מהרשת. אלא אם כן מיקרוסופט חושבת שהטרטור שעברתי במשך שעה וחצי (לא נורא, לא נעים ובהחלט לא מקובל) הגיע לי באיזה שהוא אופן. כנראה שכן, עובדה שהתקנתי עותק חוקי.
פורסם לראשונה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
