הנהג שלנו עבריין

את הנסיעה הזו באוטובוס "דן" הנוסעים לא ישכחו בקרוב. זה החל כמו נסיעה רגילה, קו 40, יום שישי ה-25.7, לכיוון תל אביב. הנהג עצר אמנם במרחק של 100 מטרים מהתחנה ברחוב בלפור בבת-ים, אבל לזה כבר התרגלו נוסעי דן, כך גם לריצה הנרגשת שלי, יחד עם אישה הנושאת שקית-ענק בחום של 30 מעלות ולחות מזעזעת.
הגענו בשלום. קפיצה קטנה ואנחנו כבר בפנים. המיזוג מעולה. הנהג צעיר, לבוש באופן מסודר בחולצה כחולה מכופתרת. ממש לדוגמה. "למה לא עצרת בתחנה", אני שואל אותו. הנהג מתנצל בחיוך מבויש. שיהיה.
אלא שבמהלך הנסיעה, יחד עם שאר הנוסעים הקבועים, אני מרגיש שמשהו לא בסדר. הנהג החביב החל לאסוף נוסעים מכל מקום, בכל רחוב. תחנה או לא, הוא עוצר והם נכנסים. ממש מונית שירות. האמת, אושר כזה כבר מזמן לא נראה ברחובות בת-ים ויפו. הנוסעים לא ידעו כיצד לעכל נדיבות כזו. הפועלים הסינים, שעלו אחרי שסימנו לנהג לעצור בפינה נידחת ביפו, לא עלצו כך מאז הודברה מגיפת הסארס בארצם.

רוורס בסלמה, על מעבר החציה

אבל אז החל העסק להסתבך. הנהג פנה לפתע ימינה משדרות ירושלים לרחוב סלמה ביפו, במקום להמשיך ישר ולפנות ברחוב אילת. "מה קורה פה?", שאל אחד הנוסעים, ואחר השיב לו כי "הוא נהג חדש. לא יודע איך לנסוע". כעת החל הנהג הצעיר לגלות סימני עצבנות, מזיע ורוטן קלות. נוסע קשיש ומנוסה ניגש אליו. יחד הם בודקים את המצב, מחליטים לבסוף על סיבוב פרסה. ככה סתם, באמצע הצומת, בו מכונית פרטית תתקשה להסתובב על המקום.
לכן נכנס הנהג לרחוב עציון גבר, שם הוא מנסה לנסוע לאחור, עם אוטובוס מלא להזכירכם. מועצת החכמים הקשישה שעל האוטובוס מחליטה שאין מספיק מקום לביצוע התמרון המורכב, והנהג נוסע מספר מטרים לפנים, עוצר במקומו, ממתין לרגע המתאים בו ניתן יהיה לפרוץ בנסיעה לאחור ברחוב סלמה הדחוס, תוך סיכון נוסעים וכלי רכב בסביבה.
המוסכניק ברחוב עציון גבר, שחשב שראה כבר הכל בחייו, הרים ראש וכמעט נתקע במכסה המנוע של "סובארו בטיפול". זה כבר היה יותר מדי בשבילו. נוסעים אחדים נצמדו לשמשה האחורית והדריכו את הנהג בצעקות "עכשיו סע", "עכשיו יותר מהר". והנהג? הוא נסע. אחרי שהשלים את הנסיעה המרהיבה לאחור, המשיך לפינת שדרות ירושלים, שם עצר אמנם, אך רק על מעבר החצייה, כמו תמיד.

שוטרי תנועה בהתנדבות

וזו רק ההתחלה. רמזור ירוק והנהג שלנו יוצא שוב לדרכו, פונה ימינה וכמובן שאינו נותן כנדרש זכות קדימה להולכי רגל. אלא שלפתע, במקום לפנות ימינה לרחוב אילת, החליט להמשיך ישר, לכיוון טיילת תל אביב ההומה. הנוסעים הפעם כבר החלו לצרוח, מבהירים לו כי טעה שוב. וסילי, נוסע ותיק במיוחד, החל מתלונן שלא הכין עצמו לטיול שנתי. הנהג עצר שוב.
עוד פעם מועצת הזקנים, ושוב החלטה גורלית. ההחלטה שהתקבלה אינה מפתיעה אותי כלל. נוסעים לאחור פעם נוספת. חבל רק שרוכב האופניים שהצליח להתחמק ברגע האחרון ממוות ודאי לא ידע מתכניות אלה. צמרת ועד הנוסעים החליטה לעזור לנהג, לרדת אל הכביש ולכוון את התנועה בפינה שדרות ירושלים ורחוב אילת, זאת תוך שאגת צופרים מצד הנהגים האחרים. וכן, גם זה עבר בשלום.

למה?

טעויות קורות, ואת זה אנחנו מבינים היטב. אלא שלא ברור כיצד חברה ציבורית מרשה לעצמה להפעיל אוטובוס בידיים בלתי מקצועיות, בלתי מוכשרות ולבטח בלתי מנוסות. ואולי לא הנהג אשם, אלא מנהליו המנסים לחסוך בזמן הכשרה מסיבות שונות.
דובר חברת דן, איתן פיקסמן, דווקא אינו מוטרד מהמקרה. לטענתו, מדובר אכן בנהג חדש אשר לא הכיר את מסלול הנסיעה. "לצערנו הייתה תקלה ובעקבותיה נאלצנו לשלב את נהג האוטובוס האמור, בקו אותו לא הכיר. ואכן, לא הייתה אפשרות להכשירו במסלול הזה לפני יציאתו לנסיעה. קורה".
אלא שהתשובה הזו לחלוטין אינה מספקת אותנו. לא מדובר כאן בפקיד שטעה בהגשת טופס כלשהו, או במוכר שהוריד מוצר שונה מהמדף. כאן מדובר בחייהם של אזרחים, הן אלה היושבים ברכב ההסעה הציבורי, הן אלה שמזלם הרע הביא אותם לקרבתו המסוכנת של נהג חדש שאינו מכיר מסלול נסיעה. ולא, אנחנו חושבים שבשום פנים ואופן, לא יתכן שנהג אוטובוס עירוני יאלץ לסמוך על כישורי ההכוונה המוטוריים של נוסעיו.