פרחות חד-הוריות

הדבר הטוב היחיד שיצא מאמירותיו של דודו טופז, הוא שסוף סוף מישהו שם את הקלפים על השולחן והעז להגדיר בדיוק מדוע מאבקן של האמהות החד-הוריות כל-כך מפריע לציבור הרחב ומדוע הן מצליחות לייצר כל-כך הרבה אנטגוניזם. "בתור אחד שהיה נשוי למרוקאיות, אני מכיר את המנטליות של 'מגיע לי'. זו מנטליות שצריך להפסיק". 22 שנים אחרי הצ'חצ'חים מוכיח טופז שדעותיו הגזעניות לא השתנו, ואולי אפילו השתכללו. כי הרי חד-הוריוּת היא נחלתן של מרוקאיות משדרות וממצפה רמון, כדוגמת ויקי כנפו, וברור שאף אשכנזיה שמכבדת את עצמה לא תהפוך לחד-הורית נתמכית סעד, או לפחות תטריח את עצמה לצעוד עד ירושלים. אבל טופז לא לבד. עוד לפני שהתפרסם הראיון המדובר הצליחו רבים אחרים לאוורר את הגזענות מהארון, להוציא את השד העדתי (שעד עכשיו הסתפק במגזר החרדי) – ולשלח אותו בחד-הוריות.

כמה טוב שאפשר פתאום להיכנס לרחם של כל אחת ולקבוע מה מספר הילדים שמותר לה לעשות ("שיחשבו מאיפה הן יכולות לפרנס ילדים לפני שהן יולדות אותם"). משפחה מרובת ילדים הפכה לקללה ושם גנאי, ובל נשכח באיזה שני מגזרים ילדים הם שמחה, ולא חישוב כלכלי. סביר להניח שבשכונות הצפוניות של תל-אביב לא תמצאו כאלה. פתאום כל חד-הורית שמעזה לצבוע את שערה ולמשוח לק על ציפורניה הפכה למבזבזת כספי ציבור. לא יותר קל לאותם מבקרים פשוט לקרוא לילד בשמו? לא יותר פשוט להגיד: "תסתכלו על הפרחות האלה, שמחמצנות את השיער ומעשנות סיגריות, ועוד מעזות לבכות על מר גורלן?"

כמה קל נהייה פתאום לכל אחד ממרומי המכונית המשפחתית והדירה המרווחת לבקר את סגנון החיים של אחרים. אבל הרי אותן אמהות חד-הוריות במאהל כל-כך שונות מהם, וכל-כך רחוקות מהם, והרי בפעם האחרונה שהם היו בעיירת פיתוח היה רק כשהג'י.פי.אס בארבע על ארבע התקלקל.

דווקא המעמד הבינוני, שיותר קרוב היום לויקי כנפו מאשר לדודו טופז, הפך לבעל מנטליות של נוגשי עבדים. רובנו חיים במציאות כלכלית שבה אנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, כי השיטה כאן היא שרמת המחיה גבוהה בהרבה מהמשכורות הממוצעות. למישהו זה משתלם. המנגנון הכלכלי דורס אותנו עם ריביות, אשראי ועוד ריביות. המשכורות נמוכות כי מעמד המעסיקים צריך לקיים רמת חיים שלעולם לא נתקרב אליה, שנמצאת בספירה שאנחנו לא מכירים. אבל אנחנו לא רואים את העוול הצרוף הזה, על זה אנחנו לא כועסים. על מי כן? על החד-הוריות, שנרמסות תחת השיטה הכלכלית הבזויה הזו.

זאת לא אשמת החד-הוריות, זאת לא אשמת הנזקקים. זאת אשמת החברה שבוחרת להוריד מעליה את נטל האשמה. כי אם משהו לא בסדר, ואם יש שכבות שנדרסות כאן, אז כנראה שצריך לעשות משהו ולשנות את המצב.

אבל לקיחת אחריות לא היתה מעולם הצד החזק שלנו. אף אחד לא התעמת אף פעם עם תוצאות הקיפוח והאפליה שנהגו כאן כלפי העולים ממדינות אסיה וצפון אפריקה. אף אחד לא השכיל לתת חינוך והשכלה ראויים. אף אחד לא טרח לספר להם שאפשר גם אחרת, ולהראות להם את הדרך כדי שלא יקום עוד דור נתמך סעד, שלא מצליח להתפרנס ממשכורת המינימום שמשולמת במפעל שנסגר אתמול. הזדמנויות וזכות בחירה הם עדיין מושגים שנשארו נחלתה של השכבה המבוססת. והיא לא גרה במצפה רמון.

ענת בן-משה, אם חד-הורית שלא מקבלת אגורה מהמדינה