איך הרסנו את הים

הייתי ביוון. בכרתים. אין סיכוי שאהיה ספציפי יותר מזה. מצדי, אל תבואו. אל תתקרבו. אין לי עניין להימנות על זן הכותבים הנהנים מהיופי, השקט, ההוד והפסטורליה של גן-עדן מקומי קטן, ואז, בעוזבם אותו ועם חזרתם למקלדת בבית, שורפים את הגשרים באמצעות הותרת הכתובת המדויקת, מספר הטלפון, אי-מייל והוראות הגעה מפורשות.
גמרתם חמישה ימים של שיכרון חושים ואוזו? לא רוצה לדעת איפה בדיוק. בואו נשמור על מידור, איפוק וביטחון שדה בכל הנוגע למקומות מסתור אנטי-תיירותיים בחלקיו האובר-מתויירים של העולם. האויב, אשתו וילדיו - מאזין.
איפה הייתי? כן, יוון. כרתים. אולי הייתם שם. ייתכן שהים התיכון של כרתים הוא אותו ים תיכון של ישראל. אבל מהו, אם בכלל, הקשר בין חופיה המושלמים של כרתים – שמימיהם צלולים כחשיבתו של אהוד יערי וצבעם תכול-טורקיז כמו הונדס בפוטושופ הגדול שבשמיים – לבין בורות הספיגה הבוציים ומוכי המדוזה המתחזים בישראל, לחופי רחצה?
היתכן כי היה לנו בידיים, בזמן כלשהו, את הים המושלם של כרתים ואנחנו, בכשרון עצום, הרסנו אותו עד היסוד? יותר מזה: הייתכן שההרים הגדולים, עבותי הצמחייה הים-תיכונית, הכבישים הצרים המתפתלים ביניהם, הכפרים המנומנמים, נטולי היומרה, החיים הפשוטים בצל הטבע הגדול - יתכן שכולם היו, בזמן כלשהו, גם נחלתנו? יתכן שכל היופי הפשוט הזה - המוכר כל כך במרכיביו הבודדים ועדיין, כשהוא מצטרף לקסם הגדול ששמו כרתים, נראה זר, אקזוטי, פראי ומרוחק מישראל העכשווית מיליוני שנות-אור – היה, מתישהו, גם יופיה של ארצנו?
יתכן שכן. לפחות הים הצלול והמרחבים הגדולים היו פעם, בבירור, גם ישראל. תהליך ההשחתה היה, אני משער, כמו פשיטת רגל טיפוסית: קודם בהדרגה, ואז בבת-אחת. השנים האחרונות כבר ראו אותנו מבצעים סידרת מעשי סדום עתירי הרס עצמי בשיירי סביבתנו הטבעית.

שביל שקיות הבמבה

כדי לצאת בסדר עם הרשויות המקומיות, התרנו להן להזרים בכל הזדמנות סבירה את הביוב הישראלי היישר לים. סדק בצינור? חשד לשריטה בציפוי? שלחו את החרא לים. יהיה בסדר. צבעו הופך ירוק? חום? שחור? זה בסדר. זה לא שאנחנו שוחים בו או משהו.
כדי לרצות את אלי הקבלנות והפוליטיקה שלנו, פורט מינהל מקרקעי ישראל ללא מחשבה נוספת את קרקעות הארץ הזו, אלו שנותרו, למשבצות בנות חצי דונם שיוכלו להימכר לנואשי ה'בנה ביתך' הרוכשים במיטב משכנתאות חייהם את חלקות המדשאה הצפופות שלהם ב'סביוני נאות שפרירים עילית הצעירה' - בואו לחיות בכפר המוריק מרחק 40 סנטימטרים משכניכם לחלום המסויט.
עם הביוב בים, האדמה במוסך של השכן, הקבלנים בפלאפון עם המינהל, כביש חוצה ישראל למען פקקי ילדינו, וראשי הערים עם הקומבינה למכירת חוף הים ליזמי מלונאות, הפכה ישראל מיוון פוטנציאלית למקום אותו אנחנו מכירים ועוינים; כלכותה של המזרח התיכון, גל הריסות ושלטי פח, שביל שקיות הבמבה.
כדי ללכת לים – ים אמיתי, אליו תוכלו להיכנס תוך שאתם שומרים על קשר עין עם פלג גופכם התחתון – תצטרכו לעלות על דיל סופשבוע ליוון. זה יעלה לכם כמה מאות דולרים, אבל זה עדיין ייצא לכם זול יותר, נפשית לפחות, מהליכה לחוף הים הישראלי.
לאן יכול הישראלי הבודד לקחת את תסכולו כאשר הוא חוזר מחופיה המושלמים של כרתים לחופי השפד"ן של ישראל? לאן אמור הישראלי המטייל להוליך את עלבונו כאשר הוא קולט שהטבע המקומי נחמס ממנו לטובת אתרי בניה, אתרי זבל ואתרי קבורה לאזבסט? הישראלי הזה חוזר הביתה, שפל רוח ומר נפש, ועובר על האותיות הצפופות במודעות סוכנויות הנסיעות. ניפגש בדיל הבא.