בין קודש לחילול

כמו בכל שנה מאז שאנחנו ילדים, ועוד הרבה מאוד דורות קודם, ממש באמצע החופש הגדול, נתקעים לנו הימים המכונים "בין המצרים". שלושת השבועות בין י"ז בתמוז לט' באב משדרגים עצמם בהדרגה ממנהגי אבלות מתונים (לא מתחתנים, לא מחדשים, לא מסתפרים) למנהגי אבלות מתקדמים (בתשעת הימים שלפני תשעה באב נוהגים להימנע מאכילת מאכלי בשר ומשתיית יין, לא לכבס ולא להתרחץ), עד ליום החורבן עצמו, שבו מקפידים גם על צום, איסור על נעילת מוצרי עור ויחסי אישות, ועוד.

חלק משמעותי מהיומיום בתקופה הזו הוא הדיבור, הלימוד והאזכור של מה שהיה. ראשית, באופן פרקטי, כדי להסביר לילדינו את "מי רוצה לנסוע לים היום, בפעם האחרונה לפני תשעת-הימים?" או את "לא, אי אפשר ללכת להופעה של משינה השבוע". שנית ובכלל, ברור לנו שצריבת ההארד-דיסק האישי נוצרת בחינוך שהוא שילוב שבין הלכה למעשה, כך שהידיעה והזיכרון של תקופות המקדשים וחורבנם מהותית לנו לא רק "תרבותית" אלא ממש לחיינו המעשיים, היומיומיים.

אלא שאל המנהגים המסורתיים האלה נוספו מאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים מנהגים חדשים, שכותרתם הדתית היא "תסמונת הר הבית". פתאום "נאמני הר הבית" הם קבוצה מצומצמת של מי שמארגנים מהומות על מנת לעלות אל רחבת המסגדים, וב"מכון המקדש" ברובע היהודי תופרים את בגדי הכהונה, מכינים את כלי המקדש ומתכוננים ממש ברצינות לבניית בית המקדש השלישי.

כמו שקורה מדי פעם אצל מי שעולמו הדתי השתבש קלות, העיוורון, הקנאות והטיפשות מטשטשים את הגבולות בין אמת לקשקוש, בין טוב לרע, בין קידוש ה' לחילול ה'. כך יוצא שהמציאות (בית המקדש כבר לא שם, לידיעתכם) רלוונטית פחות מהפנטזיה ("לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש"), ואל הבלבול הזה מצטרפת תביעת בעלות וריבונות פוליטית שאין לה שום משמעות דתית.

"נאמני הר הבית", אנשי "מכון המקדש", מועצת יש"ע (!?!) והמפלגות הדתיות, הופכים את "בית המקדש" מזיכרון דתי-רוחני-לאומי-היסטורי לביזיון פוליטי-כוחני-לאומני. שוב, במקום להנחיל בלבבות את משמעות המקדש "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות" (הושע, ו' ו'), או את מהות החורבן הלאומי-תרבותי (שנאת חינם, גלות, חורבן הארץ, חיים תחת כיבושים זרים) הם עושים ליהדות ולשומרי מצוותיה יחסי ציבור של קנאים-משיחיים המנותקים מהמציאות, שכל חפצם לעלות ברגל גסה על מקומות לא להם, לשנות את המציאות בכוח ולאנוס את אלוהים לדרכם.

יש לקוות שתסמונת הר הבית כפי שהיא באה לידי ביטוי על-ידי הקבוצות הנ"ל תימוג מנימוקים של חוסר עניין לציבור, ומסורת הזיכרון, כפי שנקבעה על-ידי חז"ל, תנחה את התייחסותנו אל העתיד.

ובינתיים, החופש הגדול שלנו, של ילדנו, נכדינו ונינינו, ימשיך לשלב בין חיי ההווה, ידיעת העבר ויצירת העתיד, ולא כדי לנשל מישהו אחר מההווה, העבר והעתיד שלו.

"...והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה'... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים... וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" ישעיהו ב', ב'-ה'.