כשקוראים את ההקדמה של שרלוט, הלב נשבר: היא מתגוננת ומתנצלת ומבטיחה לקוראים כי לו האריכה אמילי ימים, הרי שנשמתה ומחשבתה היו פורחים ומבשילים בפריחה מלאת אור ובפרי מעודן יותר "
"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה לא זכה להצלחה של "ג'ין אייר" שכתבה האחות שרלוט אבל בחלוף השנים ניתן לקבוע שדווקא הוא הטוב והמשמעותי מביניהם
פורסם:
01.08.03, 09:11
שתי אחיות, שני רומנים שראו אור בפרק זמן של חודשיים - ושני עולמות כה שונים: אם קוראים את "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה אליו התייחסנו בשבוע שעבר ומייד אחר כך את "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, כלל לא צריך להתאמץ כדי להבין מייד כי השני טוב יותר. טוב בהרבה. "אנקת גבהים", למרות תלאות ההתקבלות שלו בשעתו, נחשב בקרב מבקרי-תרבות רבים לפסגת הרומן הוויקטוריאני, והוא נקרא בימינו באותה השתאות שאחזה ודאי בקוראיו הראשונים כשנחשפו לעולם הקודר והאלים שאמילי ברונטה בנתה בתבונה: את "ג'יין אייר" לעומת זאת, קל יותר לקרוא כמסמך היסטורי.
אם נדמה לכם שחייה של סופרת בתקופה הוויקטוריאנית היו יכולים להיות פשוטים וקלים, הרי שסיפורה של אמילי - יותר מסיפורה של שרלוט - ימחיש מייד את ההיפך הגמור.
"ג'יין אייר" ו"אנקת גבהים" נמסרו לפרסום ביחד, בשלהי 1846. לראשון נמצא מו"ל במהירות יחסית, והוא הסכים - אחרי הפצרות מרובות - לקבל גם את "אנקת גבהים" הבעייתי. למה בעייתי? כי ההתרחשויות שברומן רוויות אלימות, כי הוא קורא תיגר על מערכת המידות הטובות שזכתה לברכתה של הבורגנות הקוראת, כי אין בו טובים מוחלטים ורשעים גמורים, וכי העומק הפסיכולוגי של הדמויות מחייב חשיבה-מחדש על כל התורה החברתית שניסו להרביץ בקוראים ובקוראות בני המעמד הבינוני הנינוח באנגליה של מחצית המאה ה-19.
חרדה מתמדת
הספר הזה עוסק בצד התפר של החיים הבורגניים: בחרדה המתמדת מפני המוות - המון גיבורים מתים בו צעירים מדי, כמו גורלן של ארבע מן האחיות לבית
ברונטה, כולל אמילי עצמה, שגוועו משחפת. הספר בודק את הגבולות הלא-נוחים בין ה"טבע" ל"תרבות" ומציב שתי אופציות מנוגדות שיש ביניהן מאבק מתמיד ואף לא ניצחון ברור אחד. הספר מקדים את זמנו בתובנה הפסיכולוגית הפשוטה - לגבי דידנו - שאי אפשר לצפות מילד שהתעללו בו ונער שהתעמרו בו קשות, לגדול ולהיות ג'נטלמן שמח וטוב לבב. והספר הזה לא עושה הנחות לגיבוריו, חוקר ובולש אחר כל חולשה שלהם ומניח על הנייר בעיקר אמיתות לא נעימות על אודות טבעו של האדם.
מלכתחילה היה ברור לאמילי - כמו גם לשרלוט - שלא ייתכן להוציא את הספר לאור בשמה האמיתי של אמילי. הן לא היו צריכות להמתין למו"ל שיאמר להן כך. התכנים שלו, גם בעיני הכותבת, לא היו כאלה שראוי כי שמה של אשה יתנוסס מעליהם. אין כאן סוף טוב ומנחם. הנערה הענייה לא מתחתנת עם אהובה האציל, והנער המעונה לא הופך בכלל לאציל, אלא לאיש מדנים שוחר נקמה שמוכן לממש את נקמתו גם בבני הדור הבא - כולל בבנו-שלו, ובלבד שתצלח.
האחיות ברונטה בחרו ב"אליס בל" כשם עט לאמילי. Ellis מסמן את בעליו כגבר: גם כך, המבקרים נרעשו ומאוד לא אהבו את הספר. כתבו עליו, כי ה"יוצר" ודאי טרוף דעת. כי הוא מפגין אובססיה לא נעימה לאכזריות. כי הוא "ברברי". באותה עת, הספר של שרלוט זכה לאהדה גורפת וגם היה לרב מכר. האם הכשלון הצורב קיצר את חייה של אמילי? אין לדעת: מכל מקום, היא מתה משחפת, כמו שלוש מאחיותיה, חודשים ספורים לאחר שיצירתה ראתה אור.
לעשות צדק
שרלוט האריכה ימים (אבל גם היא מתה בצעירותה) אחרי מותה של אמילי, וחשה כי יש לעשות צדק עם היוצרת. היא כתבה פתח-דבר למהדורה בו הבהירה כי אליס בל היא אמילי ברונטה, וכי בניגוד לשמועות המרושעות, "אנקת גבהים" איננה יצירה שהיא, שרלוט, כתבה לפני "ג'יין אייר". כשקוראים את ההקדמה של שרלוט, הלב נשבר: היא מתגוננת ומתנצלת ומבטיחה לקוראים כי לו האריכה אמילי ימים, הרי שנשמתה ומחשבתה היו פורחים ומבשילים בפריחה מלאת אור ובפרי מעודן יותר - אפילו הנפש הקרובה ביותר לאמילי לא היתה שלמה עם האלימות המתפרצת של הכתיבה שלה.
ההקדמה של שרלוט לא היתה סוף פסוק. התפתח סקנדל ספרותי שבו טענו כמה ממקורביו של בראנוול - אחיהן היחיד של האחיות ברונטה, צייר לא יוצלח ומהמר כפייתי שהאחיות עמלו תדיר לשלם את חובותיו - כי בעצם, בגלל התכנים ה"גבריים" של הספר, בראנוול הוא שכתב אותו. עד כמה שידוע לנו כיום, זו טענה חסרת שחר, אבל היא העיבה על התקבלותו של הספר עשורים אחדים אחרי שכל הנפשות הפועלות כבר נחו בקבריהן.
לאט, לאט מדי התגבשה ההכרה כי "אנקת גבהים" היא יצירת מופת חד פעמית. לאמילי ברונטה לא היו אפיגונים. לשרלוט דווקא כן. אפילו במאה העשרים קשה היה לעכל את כל היצירה: לפחות בעיבוד קולנועי אחד פשוט הסתפקו בחצי ספר והסרט מסתיים במותה של קת'רין, אהובתו של היתקליף - בעוד שבספר המוות הזה הוא רק דלק לעשרות פרקים נוספים.
לו רציתי לסכם כאן את העלילה, הייתי נזקקת לעשרה עמודים לפחות. לו רציתי לעסוק בניתוח של הדמויות, הייתי נזקקת להרבה יותר מזה. עד היום אני לא מצליחה להבין מדוע, במשך כמה דורות, "אנקת גבהים" נחשב לרומן ראוי לבני הנעורים, ובעיקר לבנות הנעורים. לטעמי, הזמן הנכון לקרוא אותו - או לשוב אליו - הוא אי שם בגיל העמידה, אחרי שכבר חווינו מעט מאכזריותו של העולם ומן האפקט המתמיד שלה על נשמות, ואנחנו כבר יודעים כי אין נשמות "טהורות". עם זאת, בתבונתה העצומה, אמילי ברונטה מסרבת לתת לנו לשגות באשליה המודרנית - זו שיוצרת כל כך הרבה ספרים גרועים - שכולנו, כמו גיבוריה, בסך הכל קורבנות של נסיבות.
באופן מפתיע למדי, התרגום החדש (יחסית) לעברית, שראה אור בהוצאת "כתר" בשנת 1990, ממש קריא: אולי בגלל זה הוא נכלל כאופציה ללימוד "רומן מתורגם" בבית הספר התיכון. לעניות דעתי, "אנקת גבהים" ראוי לקריאה בוגרת יותר.
