אבא טוב

מה עושה אבא טוב החשוד בפרשיות שוחד ומרמה ורואה את ילדיו מתפתלים למענו בחקירה? לוקח אחריות. בא ביוזמתו למשטרה ואומר: הניחו להם, אתם טועים, זה הכל אני. הם הנגררים. אני ביקשתי, אני קיבלתי, אני החזרתי, אני עשיתי. אני החשוד האמיתי.

מה עושה אבא טוב שלא סרח ומרגיש חובה להגן על בניו השתקנים? מבקש מהם להתחיל לדבר. מבקש מהם להשיב על כל שאלה של המשטרה. מורה להם בתקיפות למסור לרשויות החקירה כל חומר הנדרש לבירור האמת, שהרי הוא בעל הדבר ולא הם. אומר להם ברחל בתך הקטנה: די עם התרגילים, די עם ההתעמרות במשטרה, די עם המשחקים האלה. שתפו פעולה. די בהסתתרות מאחורי זכות השתיקה.

אבא טוב, החס באמת על בניו, אינו מסתפק בכך: הוא מצלצל בעצמו לחוקרי הפרשה, מזמין אותם אליו הביתה ונותן להם כל נייר שהם מחפשים. הוא מתנדב להיחקר, לפזר ערפל, להסביר איך נחת עליו פתאום אוצר של מיליון וחצי דולר, ומהם נתיבי הכסף. הוא יוצא מכליו כדי להוכיח שאין יסוד לחשדות נגדו. שהכל עלילה.

אבא אריאל שרון, לעומת זאת, נוהג בדרך אחרת: הוא רואה את ילדיו מתבזים, מושפלים, שותקים, מתגרים בחוק בעליבות נוראה – ושותק. זה כאילו לא נוגע אליו. הוא רואה את ילדיו שוכבים למענו על הגדר פעם אחר פעם, נשרטים ונפצעים, וממשיך לשתוק. הוא רואה את בניו מתנהלים כאחרוני העבריינים והפושעים, נגררים לבתי המשפט ונקשרים למענו על עמוד הקלון, ועדיין ממלא פיו מים. אין לו אומץ לקטוע את מחזה האבסורד הזה.

שרון האב מתנהג כמו שליטים במדינות מפגרות, שבהן אין דין ואין דיין, אין דוגמה אישית, אין אחריות אישית, אין מבקר מדינה ואין כללי מנהל תקין. הכל מותר. הוא מתנהג כמו ראש כנופיה, שהקוד האתי שלה הוא שתיקה והשתקת אחרים בחקירה, והאויב הוא המשטרה ובתי המשפט.

הוא מאותת לציבור שהמדינה זה אנחנו, כלומר המשפחה והחברים, ולנו מותר הכל. אנחנו החוק, אנחנו השלטון, בנו תלויים היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה – בקיצור, אם ארבל ורובינשטיין רוצים להגיע לבית המשפט העליון, שלא יתחילו אתי. שיעמידו לדין את הקטנים יותר.

דפוס ההתנהלות הזה קצר פירות כמה פעמים, בעיקר אצל רובינשטיין, והשאלה הגדולה עכשיו היא האם יקצור שרון פירות גם בתיקי עמותות הקש, סיריל קרן והאי היווני. בשתי הפרשיות הראשונות הצליחו גורמים המקורבים לשרון, ביניהם בניו, לתקוע מקלות בגלגלי החקירה ולגרום לה נזק. זה קרה בארץ וזה קרה גם בחו"ל. למרות זאת החקירה נמשכת, ויש סיכוי טוב להתגבר על המכשולים. למשפחת שרון אין בינתיים סיבה למסיבה.

בתיקי האי היווני יש לראש הממשלה ולחשודים אחרים בעיה קשה בהרבה: התיקים עמוסים בהקלטות של משפחת שרון, מהן מדהימות במיוחד, בעדויות ובמסמכים מרתקים המדברים בעד עצמם. יש יותר מדי עדים חיים למה שקרה, יש יותר מדי ראיות הצועקות לשמיים, יש יותר מדי נחקרים שראו, שמעו, ויצאו המומים ממה שהתגלה להם אגב חקירתם. קשה יהיה להסתיר את מה שרבים כל-כך מכירים.

למרות זאת, שרון אינו ממהר להסיק מסקנות אישיות. יש לו זמן. הוא ראה ושמע שבקרוב יגישו כתב אישום נגד החשוד במתן השוחד, דוד אפל (מה שמכונה פרק א') ושאחר-כך יסכמו את הראיות לקראת פרק ב' (כתבי האישום נגד החשודים בקבלת השוחד). הוא יודע שפרק ב' יהיה המבחן האמיתי של רובינשטיין וארבל, ושרגע האמת מתקרב, אבל ממשיך להסתתר מאחורי שתיקת ילדיו והסתרת מסמכיו. הוא איבד את כבודו. הוא ממשיך לרמוס את כבוד ילדיו. הוא רומס את כבוד המשרה שהוא ממלא. הוא איבד את הבושה. לא היה כדבר הזה מאז הקמת המדינה.