התיקון לחוק האזרחות ביום האחרון למושב הכנסת מעמיד את ישראל מול אתגר עצום – מוסרי, מדיני ומשפטי. נקבע בו כי איחוד משפחות לפלסטינים תושבי השטחים לא ייעשה עוד לפי הנוהל הכללי לבקשות איחוד משפחות, קשה וארוך ככל שהוא. השיקולים הרלבנטיים לא יתייחסו רק להיבטים אישיים ופרטניים של המבקש לקבל תושבות ואזרחות מכוח איחוד משפחות, אלא גם להיבטים מערכתיים וכלליים. לפלסטיני תושב השטחים, ולבן משפחתו שהוא אזרח ישראלי שוב לא תהיה זכות לאיחוד משפחות כמקודם.
ארגונים ערביים ובינלאומיים כבר הוקיעו את החוק החדש כגזעני ומפלה, וכפוגע בזכות לקיים חיי משפחה. גם בארה"ב נאמר שיש לבדוק האם החוק עומד בסטנדרטים הנדרשים מכוח עקרון אי-האפליה. וזו רק ההתחלה. אין ספק כי בג"ץ יצטרך להידרש לטענה של אי-חוקתיות החוק, וכן יצוצו בעיות רבות במישור המשפט הפנימי והיחסים בין הרשויות.
הזכות לקיים חיי משפחה, עם כל חשיבותה, אינה עושה כאן את העבודה. אזרח מדינה אחת הבוחר לקשור את חייו עם חיי אדם שאינו זכאי להתגורר במדינה זו צריך להביא בחשבון שמימוש החיים המשותפים יוכל להיעשות רק בארץ אחרת. נכון שרוב המדינות, וישראל בכללן, מקלות על אזרחיהן להעניק תושבות ואזרחות לבני המשפחה הקרובים שאינם אזרחים מלכתחילה, אבל הזכות שיש לאזרח בהקשר זה היא רק לכך שהטיפול בבקשתו לא יהיה נגוע באפליה פסולה או בשיקולים זרים.
אין ספק שבחוק החדש יש ייחוד בולט, חשוד במבט ראשון, של קבוצת הפלסטינים תושבי השטחים. בתיקון מוצהר כי זו קבוצה ייחודית, שיש טעם מוצדק שלא לנהוג בבקשותיה לאיחוד משפחות כפי שנוהגים בקבוצות אחרות. מבחן החוקתיות והמוסריות של החוק הוא במידת הביסוס של טענה זו (ואניח לשאלה החשובה אם פרטי החוק כוללים פגיעה מעבר לנדרש).
לדעתי אין מקום להצדיק את החוק רק במונחים נייטרליים של "ביטחון". צידוקו מעוגן בהיותו חלק מן המאמץ להמשך השימור של ישראל כמדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, על רקע התנאים המתקיימים באזור בזמן הזה. למדינה היהודית אסור להפלות בין אזרחיה, ואסור לה גם להפלות מטעמים פסולים את מי שמבקש להתיישב בה, אף אם אין לו זכות מוקנה לעשות כן. אבל מי שסבור כי מוצדק שהיא תהיה מדינה יהודית חייב לקבל גם שמותר לה, ואולי אף חובה עליה, לשמור על התנאים שיאפשרו את המשך קיומה, כל עוד היא אינה פוגעת בזכויות של אחרים, בתוכה ומחוצה לה.
רעיון המדינה היהודית מוצדק הן מטעמים של ביטחון ושלום הציבור והם מטעמים זהותיים תרבותיים. הוא כולל שליטה של המדינה היהודית על ההגירה אליה, לרבות הדאגה לרוב יהודי באמצעים לגיטימיים, ושמירה על כך שבצמוד לשמירה על זכויות המיעוטים במלואן לא תוכר זכותו של מיעוט לחתור תחת המשך קיומה של מדינת הלאום היהודית עצמה. כל אלה עשויים בהחלט להצדיק את ייחודה של קבוצת הפלסטינים תושבי השטחים במדיניות ההגירה ואיחוד המשפחות.
מי שרוצה בפתרון יציב של שתי מדינות לשני עמים אינו יכול לדרוש הכרה בזכות של פלסטינים לאיחוד משפחות מפנים לגבולות ישראל. באורח עקרוני, משפחות פלסטיניות אמורות להתאחד במדינתן, ואילו משפחות יהודיות יתאחדו בזו שלהן. עיקרון זה יסייע לייצוב ההגדרה העצמית של שני העמים, ויצמצם את הסכנה להתפתחות תהליכים של מלחמת אזרחים או אירדנטה בשתי המדינות האמורות. ייצוב כזה, בפני עצמו, יסייע בשמירה על זכויות הפרט והקבוצה של בני שני העמים, וכן בטיפול בבקשות לאיחוד משפחות על בסיס הומניטרי ופרטני, כפי שאכן רצוי.
