תכנון להתאוששות מאסון / גלעד כהנא

C700

עמוס ואני עמדנו בכניסה למועדון C700, מועדון חדש.

מארחת במגבת ורודה ביקשה מאתנו להראות את התחת. שפתיים עבות ומבט עצל. קעקוע של יִין וינג מעל עצם הבריח. שדיים עומדים, תחת מדהים.

עמוס אומר שהוא שמע ש-C700 רוצים שכל מי שייכנס יַראה את התחת, כדי לגבש זהות קבוצתית לכל הנכנסים. חוויה מכוננת.

הוא חשב שאם הוא יסביר את זה, לא תהיה סיבה לא לעשות את זה. הראינו את התחת.

נכנסנו פנימה. שתי מארחות במגבות לבנות ביקשו שנוריד את הבגדים ונישאר רק במגבות של C700. התפשטנו והתמגבנו. המארחות נראו לי כמו תאומות, אף-על-פי שכאשר התרכזתי הן לא היו דומות בכלל.

אחת היתה קטנה, קארה אדום ופלסטית, השנייה גבוהה, תלתלים, תחת מדהים. הן שמו את הבגדים שלנו בתוך שני תאים שמספרם היה זהה למספר הסידורי של המגבת של כל אחד, שלא נשכח את המספר, הסבירה המארחת הקטנה.

מארחת חדשה במגבת לבנה תפסה אותי ביד אחת ואת עמוס בשנייה.

היא הוציאה אותנו בדילוג אל מחוץ לבניין, אל החושך. היתה לה מנורה של כורה פחם על הראש.

עיניים בוהקות. מבט אינטליגנטי. ריח הדרים. צוואר של איילה. רגליים מתוקות.

"שלום, אני ג'ניה," אמרה. היא חייכה חיוך שהבטיח שאני והיא הולכים להזדיין בעשרים השניות הקרובות.

היא הובילה אותנו בשביל עפר. אולי לא הייתי צריך לבוא יחף. הגענו לשורה של בקתות לבנות מלוכלכות בגובה חצי מטר.

עברנו על פני כמה עשרות בקתות עד שנעצרנו מול אחת מהן.

היא עזבה את ידינו והוציאה מפתח מכפל במגבת שלה, פתחה את הדלת ואחזה בנו שוב, מובילה אותנו בכפיפה אל תוך החדר. הרחתי חרא אבל חשבתי שאולי זה ריח כפר, אף-על-פי שהיינו בתוך העיר.

"הנה," אמרה. היא הסתובבה ויצאה במהירות, נועלת את הדלת אחריה. אני מריח שתן.

"יש פה ריח נורא!" אמר עמוס, "חרא של כפר, שתן של עיר."

"נכון."

"לאן היא הלכה, ג'ניה?" שאל עמוס.

"לא יודע. אני לא מבין מה קורה פה."

"אני לא מאמין שהשארתי את המצית שלי בכניסה עם הבגדים. אני לא רואה כלום."

ג'ניה הופיעה לפתע בחלון המסורג עם מגש משקאות. "סליחה, אההה, ג'ניה? את יכולה לפתוח את הדלת?" אמרתי, "אני רוצה לשאול אותך משהו."

היא קירבה אלינו את המשקאות. עמוס הושיט יד דרך הסורגים.

שני קוקטיילים פושרים בטעם אננס.

"זה לא רע," אמר עמוס.

אני לא מרגיש טוב.

התעוררתי. בוקר מוקדם. החדר רתח בשמש.

עמוס ישן לידי על הרצפה. הראש שלו היה מגולח באופן לא אחיד, שיער רטוב מזיעה. "אחי, תתעורר," אמרתי.

עמוס התעורר ומיד נדרך.

"מה קרה?" אמר.

"נראה לי שהתעלפנו."

"אני לא מאמין. אני מזיע כמו חמור!"

"גם אני."

"תראה איזה חדר מוזר," אמר עמוס, מנסה להתרומם, "אי אפשר אפילו לעמוד."

"עמוס, תיגע בשיער שלך."

"מה, גם שלי?!" אמר עמוס.

מה, גם שלי? נגעתי בראש שלי. גילחו גם אותי. וגם חתכו אותי, אני מרגיש דם קרוש. מארחת במגבת לבנה פתחה את הדלת. רציתי לרוץ החוצה, אך בקושי יכולתי לזוז, הייתי מיובש ומואט. הלכנו בקושי על ארבע.

"מה קורה פה?" שאלתי, "אנחנו יכולים לשתות משהו? איזה מין מועדון זה?!" הרגשתי שאמרתי את המשפט שעה.

המארחת נתנה לנו דלי עם קצת מים.

שתינו. סביבנו היו עשרות כמונו, על ארבע, במגבות מלוכלכות של C700, גלוחי ראש באופן לא אחיד. רציתי לברוח אבל לא היה בי הכוח. מה קרה? למה אני כל-כך חלש? בחורה גלוחה ניסתה לשתות מאחד הדליים. מארחת במגבת ורודה בעטה בדלי ודרכה לה על היד. הצעירה ניסתה לנשוך למארחת את הרגל. המארחת צעקה עליה. הבחורה נהדפה שלושה מטרים לאחור, נחסמה על-ידי גדר. נראה שהיא עדיין בהכרה.

מה זה היה?

איך המארחת עשתה את זה? הלכתי על ארבע הכי מהר שיכולתי אל עבר המארחת, מרגיש את הזעם מתעורר. נשכתי לה את הרגל. לא היתה לי אנרגיה ליותר.

היא צעקה עלי. ראיתי בתוך הגרון שלה T ממתכת כסופה, שרעדה במהירות אדירה. עפתי אחורה.

יצאתי מדעתי. צעקתי עליה חזרה. היא עפה בעוצמה אחורה.

המארחות שהיו שם עמדו משותקות, לא מאמינות למראה עיניהן, גם גלוחי הראש. מארח ומארחת במגבות כתומות הגיעו וצעקו עלי משני כיוונים מנוגדים. התעלפתי. התעוררתי בחדר. עמוס ישב לידי.

"אתה בסדר?" שאל.

הרגשתי כאילו כל עצם בגוף שלי שבורה.

לא יכולתי לדבר, לא היה לי כוח.

הרגשתי שנגמר לי הדם. החתך בראש נפתח.

עמוס עזר לי להתיישב ומזג לי מים לפה. המים הסריחו מדג.

מארחת במגבת כחולה פתחה את הדלת.

"צא," אמרה לי.

יצאתי החוצה בקושי. ניסיתי לעמוד על ארבע אבל הצלחתי רק לזחול. "אתה יוצא דופן," אמרה המארחת.

היא הרימה אותי על הרגליים. היא ניקתה ממני את החול במטלית לחה. פעם ראשונה שהרגשתי את הרוח. הגוף התקרר. הקרקפת התחממה.

"היכולת הבסיסית שלך להדוף ללא הכשרה היא נדירה."

"מה?" לחשתי.

"הצעקה שלך. מעטים מגיעים לעוצמות כאלה של הדיפה בשלב כל-כך מוקדם."

פתאום נזכרתי איך הדפתי מארחת, בלי לגעת בה! בצעקה!

איך עשיתי את זה?

דמיינתי את הצעקה. מיד הרגשתי זריקה עצומה של אנרגיה.

הרגשתי את הרגליים שלי מתנתקות מן האדמה, המוח שלי בער.

ידעתי שאם אני מוציא הגה הדברים יֵצאו משליטה.

נטענתי רק מן המחשבה על הצעקה. הייתי ארבעים סנטימטר מעל האדמה, מרחף. המארחת שרקה עם העגיל שלה. עשרות מארחים ומארחות הגיעו. הם בהו בי.

מגבות ורודות, לבנות, כחולות, כתומות, ושתי שחורות שלא ראיתי כמוהן קודם לכן. חשתי יציבות טוטלית, העולם כולו מוצק סביבי.

עמוס הוציא את ראשו מדלת הבקתה והסתכל עלי, מחייך בקושי. "אמרתי לך שזה יהיה מקום מגניב," אמר.

אבנים קטנות

"אני לא מאמין!" אמרתי, "אתם הביץ' בויז!"

"נכון," אמר אחד מהם.

"אני לא מאמין שאני פוגש אתכם!" אמרתי.

"הבנתי שאתה מוזיקאי," אמר בראיין.

"כן," אמרתי.

"אז אולי זה יעניין אותך," אמר בראיין. הוא סימן לאח שלו. "תביא את העדשה."

אח שלו הלך לארון עץ גדול והוציא ממנו חפץ. הוא נתן אותו לבראיין. בראיין החזיק אותו בידיו הרועדות. החפץ היה בצורת פירמידה מחומר שקוף שהקודקוד שלה חתוך. היה ברור שהחפץ יקר לבראיין במיוחד.

"קח את זה," אמר לי בראיין. הוא נתן לי את החפץ.

"מה זה?" שאלתי.

"זו עדשה מוזיקלית," אמר בראיין, "אתה תשמע את המנגינה של כל דבר שתביט בו דרכה."

"אני לא מבין," אמרתי.

"תסתכל על האגרטל הזה," אמר בראיין, "דרך העדשה."

הסתכלתי על האגרטל דרך העדשה. תו ורוד הופיע. הוא נעמד באוויר, השתהה והוביל למלודיה תמימה, ארבעה תווים מתחבקים ורוקדים בעיגולים. הורדתי את העדשה בבהלה.

"מה זה היה?" שאלתי.

"המנגינה?" שאל בראיין וחייך.

"כן!" אמרתי.

"ככה נשמע האגרטל," אמר בראיין.

"אני לא מבין," אמרתי.

"המנגינה ששמעת," אמר בראיין, "זו המנגינה של האגרטל. תסתכל על אח שלי דרך העדשה."

הסתכלתי על אח שלו דרך העדשה. משב של טוּב לב בלונדיני נבע מכלי נשיפה אל השדות, התווים מתחככים בגבעולים של יבולי זהב, הרמוניות חומות מתרוממות מן האדמה, בס שמנמן ואופטימי מנַווט במישור, לפתע מעבר אפל, גלגול רעמים, דיסוננס ערפל, כלי נשיפה גבוהים על סף תהום, רחשים של אבנים קטנות נופלות, משחררות אחיזה של סלעים עתיקים, מאיימים לרסק את החיים בעמקים, שוב מעבר. לפתע קרן יער זהב מאירה את היראה, הנה חזרה המלודיה הבלונדינית, הופכת סכנה להתרגשות, עולה מהבקעה כמו רוח מלוחה מהים, מחוזקת בהרמוניות ירוקות וכלי קשת.

כמעט הפלתי את העדשה מרוב תדהמה.

"תיזהר!" אמר בראיין, מרים את קולו בבהלה, "אין לה תחליף!"

"זה הדבר הכי מדהים ששמעתי בחיים שלי!" אמרתי, הלב שלי ממשיך לפעום בקצב המנגינה המופלאה.

"תגיד," שאלתי את בראיין, "כשאני מסתכל על אח שלך דרך העדשה אני שומע את אותה המנגינה שאתה שומע כשאתה מביט בו דרכה?"

"לא," אמר בראיין, "כל אחד שומע מנגינה אחרת, אך כל המנגינות שישמעו אנשים שונים שמסתכלים על אח שלי דרך העדשה יהיו קרובות משפחה. המנגינה שאתה שומע כשאתה מסתכל על אח שלי היא סינתזה של אח שלי ושלך."

"מדהים," אמרתי.

פעמון הדלת צלצל.

אחיו של בראיין פתח את הדלת. חייל מילואים שאל אותו אם יש כאן כהנא.

"כן," אמרתי, "זה אני."

"קח," אמר, ונתן לי ביד מעטפה צבאית, "התייצבות במקום הרגיל."

בראיין הסתכל במעטפה דרך העדשה. הוא הפסיק לרעוד. עיניו נעצמו והעדשה החליקה מידיו, התפוצצה על הרצפה.