רמי, מה עם הסחורה?
איך הפכה האגורה הישראלית לפיקציה, כמה עולה ביקור באתר שעובר שיפוצים למה לקוחות ותיקים לא מקבלים מבצעים, וגם: קריאתם הנרגשת של צרכני המשביר לצרכן. סל הצריחה של השבוע
1. הבטחות מכאן ועד פריז
אחרי קריסתה המפוארת של המשביר לצרכן, רגע לפני (וגם קצת אחרי) כניסת רמי שביט לחברה, היו ששאלו אם יש בכלל מקום בישראל לבתי כלבו. אנחנו דווקא חשבנו שבהחלט יש מקום; אם באנגליה, צרפת, איטליה, סינגפור, אוסטרליה (שלא לדבר על ארה"ב) יש מקום – אז מדוע אצלנו לא?
או. אז עכשיו גם אנחנו מבינים מדוע לא: כי כנראה שאין מה למכור בהם. אנחנו יודעים שברגע הראשון המסקנה הזו נשמעת בעייתית, אבל צר לנו – העובדות לגמרי לצידנו.
כמה חודשים טובים חלפו מאז גבר רמי שביט על קבוצת סקאל בהתמודדות על ניהול המשביר לצרכן. מאז שמענו הצהרות מכאן ועד פריז על מיטב מותגי הביניים באירופה, על מותגי בית אטרקטיביים, על ערך אמיתי ללקוחות, על תקווה חדשה לכל אלה שהנוסטלגיה למשביר של פעם עודנה מפעמת בקרבם. אבל סחורה אמיתית? משהו שאפשר לראות בעיניים, למשש, למדוד, ואולי – שומו שמים - לקנות? צר לנו, אבל המדפים במשביר ריקים. הקוסמטיקה מתפקדת איכשהו (ואולי גם חנויות פול-אנד-בר), אבל האופנה וההנעלה פשוט לא מתרוממות. יש משהו על המדפים, כן, אבל הוא לא עומד בשום רף של מבחר, חדשנות, אופנתיות, איכות ומחיר. ההבטחות הגדולות תקועות כנראה בשארל-דה-גול.
רמי שביט היקר: אנחנו צרכנים. לחלקנו יש מעט כסף פנוי, לחלקנו יותר. כולנו מחליטים כל יום מחדש היכן להוציא את ההכנסה הפנויה שלנו, על-פי - אתה יודע – התערובת הרגילה של מבחר, אופנה, חדשנות, איכות, סקס ומחירים. אנחנו עדיין נכנסים מדי פעם למשביר החדש לצרכן; זהו כוחו של הרגל. עוד שלוש או ארבע כניסות כאלה, שיסתיימו באכזבה מול מדפים ריקים – ולא ניכנס יותר. לא חבל?
תגובת דובר המשביר לצרכן: "התבטאותך לגבי הרשת משוללת כל אמת מהמציאות בשטח. בחודשים האחרונים המדפים התמלאו בסחורה מהיצרנים המובילים בישראל ובחו"ל. כל הקניינים שהיו בעבר חזרו והביעו אמון מלא בהנהלה החדשה וברשת. צר לי, אך יש לי הרושם שבטעות ביקרת בחנות אחרת של רשת אחרת (או שהינך מייצג רשת אחרת) ולא ברשת המשביר לצרכן החדש".
(גדי שוורץ)
2. "זה הנוהל"
"שלום", אמרתי באסרטיביות למוקדנית שעלתה אחרי שש דקות על הקו, "אני מבקשת לקבל את המבצע שלכם ללקוחות חדשים".
"בשמחה" ענתה זו, ממלאת את תפקידה על הצד הטוב ביותר, "של איזו חברה את לקוחה כרגע?". מ'ז'תומרת, עניתי, שלכם כמובן, ועוד לקוחה מסורה מזה שנים, כמעט וי.איי.פי. "אההה" היתה התשובה הנבוכה מעבר לקו, "המבצע הוא רק ללקוחות חדשים".
"אבל אני", אמרתי בקול נעלב, "לקוחה מסורה מזה שנים, כמעט וי.איי.פי וכו' משלמת יותר מלקוח חדש שלכם! למה לקוח שהגיע רק עכשיו ישלם פחות ממני? למה מגיע לי עונש על מסירות רבת שנים? "לא, לא עונש" נבהלה המוקדנית שלא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה, "זה הנוהל את מבינה? זה הנוהל".
זה זמן רב פושה במחוזותינו נוהל העדפת לקוחות חדשים על אלה, הפריירים, שכבר נמצאים שם. נכון, התחרות ההיסטרית המלווה את שוק הלקוחות המוגבל בארצנו הקטנטונת מחייבת מאמץ על – ו"גניבת" לקוחות היא לעיתים עניין של לחיות או למות. עם זאת, שימור לקוחות קיימים חשוב לטעמי לא פחות. הזלזול שמפגינות חברות בלקוחותיהן הרשומים ה"נקנסים" יום יום בשל היותם לקוחות נאמנים מרגיזה במיוחד, וגם מאוד לא כלכלית. במו ידיהן יוצרות אותן חברות את תופעת הנדידה, שהרי המסר המועבר לנו שעה שעה הוא: עזבו נאמנות, משתלם הרבה יותר להיות לקוח חדש.
שימו לב, כי להעדפת הלקוחות החדשים חוברת תופעה נוספת: כדי להפוך ללקוח חדש יפרש בפניך שטיח אדום בדמות מספר 1-800 חינמי שיקל עליך ועל כיסך את ההתחברות. לקבלת תמיכה כלקוח קיים לעומת זאת תאלץ להתקשר אחר כבוד למספר טלפון בזקי רגיל לחלוטין ולשלם את השיחה מכיסך. אתה שם כבר, למה להתאמץ?
חברים יקרים מהשיווק, יתוגמלו לקוחות נאמנים! זה מגיע לנו! וזולה שעה אחת קודם.
(טלי חרותי סובר)
3. על חודה של אגורה
פעם גילה איזה אמריקני שאנשים יקנו יותר אם המחיר ייראה להם מגניב. נגיד 9.99 דולר, ולא 10 דולרים.
בישראל כמובן ששו לחקות את השיטה ומחירים רבים מורדים באגורות אחדות, כדי למשוך תשומת לב ולפתות את הקונה. אלא מה, האגורה, כידוע, אינה הליך חוקי יותר ואין לה כל שימוש. בעוד שהאמריקנים מקפידים לאסוף את הסנטים שלהם בצנצנות לימי סגריר, האגורה הישראלית היא סתם פיקציה. סתם רמאות.
איך זה שבכל זאת ממשיכים לגבות מכם מחירים באגורות? כי הצרכנים פריירים וכי לרשויות לא אכפת. עובדים עליכם? אז מה?
"מי שלא מרים אגורה לא שווה אגורה", אמרה פעם סבתא אחת. ועל אותו משקל ניתן לסכם ולומר: "מי שגונב ממני אגורה, כאילו גנב עולם ומלואו".
(גבע קרא-עוז)
4. חצי עבודה - מחיר מלא
כבר מזמן שמעתי על פתיחת אתר "אולמות האבירים" בעכו. זכרתי את המתחם גדוש בערימות עפר ומאד עניין אותי לראות מה נעשה שם מאז. ובפרט, לאחר שעכו הוכרזה אתר מורשת על ידי ארגון אונסק"ו, עוד לפני העיר הלבנה של תל אביב.
לפני כמה ימים הזדמנו לגליל המערבי והחלטנו לבקר באולמות האבירים. הכניסה למתחם אכן מרשימה. גן ירוק עם עצים מצלים מקדם את פני המבקר. החצר הפנימית נקייה ומטופחת ובמרכזה גם מזרקה קטנה וחביבה.
הכניסה לאתר אינה חופשית. כרטיס כניסה רק לאולמות האבירים עצמם עומד על 25 שקל למבוגר. כרטיס משולב לאולמות וגם לחמם המשוקם – 44 שקל. סכום לא זול לכל הדעות, בפרט כשמדובר במשפחה.
סיור באולמות עצמם מעיד כי עבודה גדולה כבר נעשתה, אולם עבודה רבה עוד לפנינו. במתחם עובדים ללא הפסקה ורעש הפטישים נשמע למרחוק (ומפריע להאזין להסברים מהמכשירים האלקטרוניים הניידים). בין לבין נוסעים טרקטורים קטנים המפנים ערימות חול ועפר. צריך הרבה דמיון כדי לחזות איך ייראה המקום בתום עבודות השיקום, ולמה החלק ששימש כבית כלא בתקופה הבריטית חשוך בכלל.
ואני שואל. מדוע לגבות מחיר מלא עבור ביקור באתר שמצוי בבנייה ובשיקום? גם מחיר סימלי היה בו די עד להשלמת הפרויקט.
למען ההגינות אציין, כי ביקור בחמם הטורקי המשוקם הוא חוויה מרתקת. המקום שופץ בטוב טעם, והסרט שמלווה את המבקר מעניין ומלא הומור. שווה ביקור.
(דוד הכהן)